במובן מסוים, האבא של "יום האם" שעלתה החודש בקשת לעונה שנייה - הוא בכלל ירון לונדון. באחד מימי הצילומים של הסדרה הדוקומנטרית בהגשתו "לונדון פינת בן יהודה", נתן העיתונאי הוותיק למפיקת הסדרה, דנה עדן, ספר שאיגד טורים שאיירה בתו דניאלה לונדון דקל ושהתפרסמו במגזין לאשה. "קחי, זה הספר של הבת שלי", אמר לה. "אולי יש כאן משהו לטלוויזיה". עדן לקחה בנימוס את הספר, וכפי שקיבלה אותו - כך תחבה אותו סגור אל מעמקי הספריה הביתית.
"הספר הזה שכב אצלי חצי שנה ולא נגעתי בו", היא מספרת בראיון ראשון לוואלה! ברנז'ה. "עד שיום אחד כשהייתי בהריון מתקדם ישבתי בבית מבואסת וחשבתי שנמאס לי כבר מהמקצוע ובא לי לפרוש ולהיות אמא במשרה מלאה. אבל במקרה החלטתי לעיין בספר, סיימתי אותו ומיד אמרתי לעצמי, אלוהים אדירים - זה פריים טיים. אני זוכרת את המשפט הזה שהיה לי בראש. חשבתי שהמון נשים יכולות להזדהות עם זה, ופתאום חזרו לי האנרגיות של העשייה בחזרה".
ומה קרה הלאה?
"נפגשתי עם דניאלה ואמרתי לה 'בואי ונביא עוד כותבים', אבל היא ביקשה לנסות ולכתוב בעצמה. אמרתי לה שננסה, אני זוכרת את התסריט הראשון שהיא כתבה - הכל היה שיחות טלפון".
כי היא הרי מעולם לא כתבה תסריט.
"כן, מעולם לא. אמרתי לה 'תקשיבי, את יודעת... זה מצולם. זה לא כמו בעיתון שהכל צריך להיות ליניארי'. קשה לתאר בכתיבה לעיתון התרחשות שמתרחשת בו זמנית. בפריים יכולים לקרות המון דברים - יכולה להיות שיחה, אבל ברקע יכולה להיות התרחשות לגמרי אחרת. ואז פתאום נפל לה האסימון, אחרי שלושה ימים קיבלתי תסריט מבריק. עקומת הלמידה שלה הייתה מטורפת".
"הנטייה שלנו היא לא לחשוב פעמיים"
באחד הפרקים של העונה הנוכחית מגלה הדמות המרכזית בכיכובה של קרן מור, אחרי שהיא מקבלת טלפון מחמיא מראש הממשלה, שהיא לא שמאלנית כמו שאולי חשבה. היא אמנם הולכת להפגנת שמאל, אבל נוטשת אותה באמצע אחרי שהיא מבינה שהיא למעשה לא מבינה על מה בדיוק היא מפגינה. במילים אחרות, העונה השנייה של "יום האם" שינתה כיוון. אם העונה הקודמת התמקדה בהומור קליל על הרגעים הקטנים של האימהות והבורגנות, הפעם החליטו עדן ולונדון-דקל לגעת בנושאים שבמהותם הם קצת פחות מצחיקים. בביקורות הטלוויזיה הקומדיה כבר זכתה לכינוי הלא-מחמיא "סדרה דיכאונית", ועוד נגיע לזה, אבל בכל מה שנוגע לבחירת הנושאים במרכז הפרקים אומרת עדן שהבחירה להתמקד פחות במוצצים וחיתולים הייתה החלטה מודעת.
"הסדרה הזו מנסה כל הזמן לנפץ מוסכמות ודברים שקשורים לבורגנות ולמילייה הזו שאנחנו נמצאים בו, ואני חושבת שהנושא של שמאלנות-אוטומטית הוא גם חלק מהסיפור", היא אומרת. "הרי זה לא העניין אם היא שמאלנית או ימנית, זה מדבר על התנהגות אנושית. בתהליך העבודה שלנו, כשאנחנו בוחרים נושאים לפרקים ומעלים רעיונות לפרקים, הרבה מזה מגיע מהחיים שלנו ומדברים שנתקלנו בהם. אלה לא דברים מופרכים".
ובכל זאת, עושה רושם שצריך היום לחשוב פעמיים לפני שמתעסקים בפוליטיקה, במיוחד לקראת ביקורת על השמאל התל-אביבי.
"אני חושבת שהנטייה של דניאלה ושלי היא לא לחשוב פעמיים, אלא לעשות דברים שמגניבים אותנו, דברים שאנחנו חושבות שיצחיקו אותנו ושיכולים להוציא סיטואציות קומיות מורכבות. אני מזכירה שהפרקים האלה נכתבו למעשה לפני שלוש שנים, כי הסדרה צולמה לפני שנתיים".
וההפגנות השמאל עדיין מתקיימות כסדרן.
"כן, זה קטע פסיכי - התהליך שאנחנו עוברים שבו כולם הופכים להיות ימניים היה אז בחיתוליו, היום זה סחף הרבה יותר גדול. אז הייתה התחלה של המגמה הזאת והיום זה עניין ממש נפוץ".
אמרת שאתן חושבות על סצנות מצחיקות, אבל המבקרים חשבו אחרת. ינאי בן גיגי מ-nrg, למשל, כתב שהסדרה חצתה את הקווים ממבדרת למדכאת. את מבינה אותו?
"אני חושבת שהסיטואציות הכי מצחיקות באות מכאב. אני מסכימה שאכן אנחנו מתעסקות בעונה הזו בנושאים שהם יותר כואבים, יותר מתעסקים בהארד-קור של החיים וזו הייתה בחירה מודעת, אחרי שהעונה הראשונה התעסקה בפרפראות האימהות. כשהתחלנו לעבוד על 'יום האם' לפני שבע שנים לא היו הרבה סדרות כאלה על המסך, אבל מאז שהסדרה עלתה התחילו לעלות עוד סדרות שמתעסקות באימהות".
כמו?
כמו 'בלתי הפיך', או "אמהות" ואחרות.
אז החלטתן לשנות את הכיוון?
"כן, וזו הייתה החלטה לקראת העונה השנייה. להתעסק לא רק בדברים הקטנים של השגרה אלא יותר במקומות כואבים, מטרידים, שבאמת נוגעים גם לגיל ולתקופה הזו בחיים. אתה יודע, אישה בת ארבעים פלוס מתמודדת עם אתגרים לא פשוטים, זה כבר לא רק המוצץ פה והמוצץ שם, זה ילדים מתבגרים, זה סקס. האתגר הגדול הוא לפצח נושאים כואבים בצורה קומית. בפרק תשע למשל, שהוא גם מצחיק וגם מרגש, עוסק באמא של אלה שהיא חולת אלצהיימר. החולים הרי מאבדים את האינהיביציה - כמו תינוקות - והפרק מתעסק בזה שאמא שלה משתינה בכל מקום והיא מדחיקה את זה, או מנסה להתמודד עם זה אבל בכל הדרכים הלא נכונות. זה פרק מאוד מצחיק אבל גם מאוד עצוב ומרגש, ובעיני זה בדיוק הדבר המזוכך שאני אוהבת בסדרה. לכן אני לא מסכימה עם הביקורת".
החלום האמריקאי, ואז "קאט"
לעונה השנייה נוספו השנה ליהוקים חדשים ומספר תפקידי אורח, בין היתר של שרית וינו אלעד, דניאל ליטמן, יפים רינברג, רון שחר, שמרית לוסטיג, דני גבע, ואלישע בנאי (בנה של אורלי זילברשץ) וביים אותה איתן צור, מי שביים את "החמישייה הקאמרית" ואת "הבורגנים", שם עבד עם קרן מור ועם שרית וינו אלעד ("מה שצריך מבמאי קומדיות זה דיוק, ואיתן עשה את זה בצורה מופלאה", מתייחסת עדן לחילופי הבימאים). אחרי העונה הראשונה הביעו התעניינות ב"היום האם" כמה קודקודים בחו"ל, ורשת CBS האמריקאית החליטה לצלם פיילוט מקומי בכיכובה של דברה מסינג, מ"וויל וגרייס". הצוות הישראלי, מלא אופטימיות, נסע לאמריקה. "היו לי עשרה ימים נפלאים בארצות הברית, זה מטורף מה שהולך שם", אומרת עדן.
למה את מתכוונת?
"הפערים הם כואבים ביותר. אם פה אתה אתה מצלם בין 10 ל-12 סצנות ביום, שם אתה מצלם שלוש. אם פה לכל פרק אתה מביא משאית אחת, שם הגעתי לסט ולא האמנתי - הרחוב כולו מלא משאיות. הדבר הכי מצחיק היה שהגעתי לסט וצילמו סצנה ברחוב, ופתאום אומרים 'קאט' וכל הרחוב עוצר. פתאום אני מבינה שכל הרחוב שייך להפקה, מהמכוניות ועד האישה עם העגלה והאיש עם האופניים - כל הרחוב הוא של הפקה. פה בארץ אנחנו רגילים לוקחת את קרן ואורלי ולגנוב איתן סצנה ברחוב, ברקע אתה רואה איזה מישהו מציץ. לראות איך זה עובד בארצות הברית זו הייתה חוויה אדירה".
אבל בסוף זה לא הסתיים כמו שקיוויתם. הסדרה לא עלתה.
"הבעיה הייתה שיצאה להם פיילוט ממש גרוע. כלומר, בגלל שזה היה ל-CBS, שזו תחנה מאוד שמרנית, כל הזמן פחדו שהאמא תצא לא נחמדה. וזה די מעקר את תמצית הסדרה".
אז זה נפל על הבדלים תרבותיים? מה הנימוק שהם נתנו לכם?
"הם לא מנמקים לך יותר מידי. באותה שנה הייתה תחרות מטורפת, הם הפיקו 24 פיילוטים ובחרו בסוף שישה. אחת מהסדרות שנבחרו הייתה עם רובין וויליאמס, אז אפשר לומר שהייתה תחרות הגונה. אני חושבת שהבעיה האמיתית הייתה שהזכיין CBS הוא שמרן, והדבר המיוחד בסדרה הזו זה סוג של חתרנות מסוימת שיש לה והדמות שהיא לא דמות נחמדה, היא אמא רעה, היא משקרת - הפיילוט הוריד את זה מהעניין, אז יצא פיילוט חביב אבל לא מספיק מעניין ומיוחד. מעבר לזה שקרן מור פשוט יותר טובה מדברה מסינג, ודניאלה יותר טובה מהכותבות שהיו שם".
ונמשכים הניסיונות לשווק את הסדרה בחו"ל, או שהוחלט שהיא תפורה יותר למידות הקהל הישראלי?
"המחלקה הבינלאומית של קשת עובדת על זה תמיד בכל הכוח ויש כל מיני אופציות ודיבורים. אין ספק שבאופן כללי קומדיות קשה יותר לשווק מדרמות ולהעביר אותן המרה תרבותית. אנחנו מקוים שהנושא הוא מספיק אוניברסלי כדי שבאמת נצליח לעשות את זה. קיבלתי תגובות מדהימות ממקבלי החלטות שראו את זה בחו"ל וכמובן שאני עדיין מקווה שזה יקרה. אופטימיות, אתה יודע, זו תכונה שצריך במקצוע שלנו".
על הכוונת: רוני קובן, מיכל מונצז' ואבנר ברנהיימר
עדן מקיימת ב"דנה הפקות" בתשע השנים האחרונות שותפות עם שולה שפיגל. השבוע עלתה בערוץ 10 תכנית ראיונות עם גיל ריבה שהפיקו השתיים לערוץ 10, והן עובדות כיום על סדרה דוקומנטרית לקשת עם רוני קובן, כתב "עובדה", ועל קומדיה רומנטית עם מיכל מונצז' ואבנר ברנהיימר. "השותפות בינינו היא מושלמת כי שולה מתעסקת בניהול השותף, ההפקה והדוקו, וזה אפשר לי להתפתח כמפיקה ויזמת יצירתית ולהתעסק כל הזמן בליצור וליזום ובעבודה עם יוצרים" היא אומרת. "אני גאה במיוחד בתכנית לפעוטות 'דן ומוזלי' שהופקה לטלוויזיה החינוכית וזכתה זו השנה השנייה ברציפות בפרס האקדמיה לטלוויזיה לסדרה הטובה ביותר לגיל הרך, ווכעת נכנסה לתכנית הלימודים של משרד החינוך. המוטו שלי היא לעשות דברים קומוניקטיביים אבל איכותיים, בחברה שלנו אנחנו עושות כמעט ואך ורק ז'אנר עליון. בריאליטי - אנחנו לא מתעסקות".
אפרופו עשייה, תקני אותי אם אני טועה, השנה את מציינת עשרים מאז הצטרפת ל'דנה הפקות'.
"כן. 'דנה הפקות' היא חברה של אבא שלי, יורם לוי, והוא הקים אותה כשנולדתי כחברת פרסומות. כשהייתי סטודנטית בת עשרים ומשהו הוא הציע לי להגיע ולנסות לפתוח מחלקת טלוויזיה בחברה. אני שלא למדתי קולנוע או משהו כזה, נכנסתי לחברה ועשיתי את 'חלומות נעורים' שהייתה הצלחה גדולה. בשנים לאחר מכן אבא שלי חלה בפרקינסון, הוא כבר עשרים שנה מתמודד עם המחלה, אבל באותן שנים הפכתי להיות בעלת החברה והיא עברה שינוי - מחברה שמתעסקת בעיקר בפרסומות לחברה שמתעסקת בעיקר בטלוויזיה. אז כן, אני עשרים שנה בתעשייה. אז חושבים שאני זקנה, ואני לא כזו זקנה - רק בת 42".
"אני זוכרת את עצמי בטלפון הציבורי של האוניברסיטה מחייגת בטלכרד לאחראי על תחום דרמה ושואלת אותו 'קיבלת את ההצעה שלי?' והוא אומר לי 'כן, ואנחנו רוצים שתצלמו לנו פיילוט ושהיה משודר תוך חודש. זה יהיה אפשרי?, ואני שמעולם לא הפקתי דבר מימי אמרתי לו 'בטח אין שום בעיה".
במשך עשרים השנים שעברו מאז, מה לדעתך השוני העיקרי שקרה בתעשיית הפקות הטלוויזיה? במה חל השינוי המשמעותי ביותר בסביבת העבודה שלכם, המפיקים?
"התעשייה השתכללה מאוד מבחינה יצירתית. זו הייתה סביבה מאוד פרימיטיבית לפני עשרים שנה. לא היו הרבה אנשים שעשו טלוויזיה ובטח לא היו הרבה אנשים שעשו דרמות והדברים היו מאוד מאוד מיושנים. השתכללות של אופי היצירה, של דרכי המבע, של הז'אנרים - זה מדהים. אבל אני חושבת שעדיין חסרים תסריטאים טובים, במיוחד מה שנקרא 'תסריאטים להשכיר', אבל זה כל הזמן משתפר".
יכול להיות שהשוק מגיע לכדי רוויה מסוימת?
"אני כל הזמן מופתעת מחדש לפגוש עוד ועוד יוצרים צעירים מדהימים מכל מיני תחומים. זה נורא מעניין לפגוש תסריטאים שהיו עיתונאים או סופרים, אנשים שמתחילים לחצות ז'אנרים. דניאלה, למשל, היא דוגמא מעולה לכך".