הדרמה בבריטניה: כך חזר הפרינט לקבוע את סדר היום

כבר היום מלאים העיתונים בניתוחים מי הצביע בעד הישארות באיחוד ומי בעד פרישה. החלוקה הגיאוגרפית מצביעה על צפון מול דרום עם מובלעת לונדונית באמצע. החלוקה הסוציו-אקונומית מצביעה על כך שהמבוגרים והעניים הצביעו בעד עזיבה. אבל לא מדברים מספיק על פילוח ההצבעה לפי המשתנה של קריאת העיתונים. והפילוח הזה מעניין, משום שהוא מעניק נקודת הצצה על הקשר בין קריאת טבלואידים לבין הצבעה בעד עזיבת האיחוד.

העיתונות הבריטית חשפה את קרביה האידיאולוגיים וניהלה מאבק חסר פשרות לשכנע את הציבור בעמדותיה. התקשורת העממית, הטבלואידית, ה"ישראל היומ"ית, תמכה בברקזיט ובעזיבת האיחוד (Daily Mail, Sun, , Spectator) וכמוה גם ה - Sunday Times,Telegraph. לעומתה, התקשורת הליברלית, הגבוהה, וגם הכלכלית תמכה בהישארות (Times, Guardian, Independent, Economist, Financial Times. העיתונים שתמכו בעזיבה - הדיילי מייל, הטלגרף והסאן- בחרו סיפורים שהתמקדו בנתוני הגירה והזהירו מפני עובדים זולים מרחבי האיחוד המשתלטים על מקומות עבודה של בריטים. הדיילי אקספרס הגדיל לעשות וכתב להורים – אנחנו רואים מהסקרים שהצעירים מצביעים בעד הישארות. תשכנעו את הילדים שלהם לבחור בהיפרדות. התומכים בהישארות, לעומת זאת, הציגו סיכונים פיננסיים.

אבל יש כאן משהו יותר עמוק. הטבלואידים, כתב ג'ון גאפר, מכוונים אל הקהל הפחות משכיל, הפחות עשיר, הפנסיונרים, המובטלים, עובדי השכר הנמוך. הם מגיעים לאנשים שנקראים בעגת הסוקרים הבריטים קבוצות C2, D, E להבדיל מקבוצות ה A,B,C1 . למשל, קוראי הסאן הם צעירים אבל שישים ושבעה אחוז מהם שייכים לקבוצות הנמוכות. בדיילי מייל המצב דומה. בגארדיאן, המצב הפוך. שישים אחוז צעירים, שמונים ושלושה אחוז שייכים לקבוצות הסוציו אקונומיות הגבוהות.

החלוקה הקבוצתית הזאת לא משמשת את הסוקרים, היא משמשת מפרסמים. ובאופן מעניין היא משקפת בדיוק את דפוסי ההצבעה במשאל העם. בעצם מהממצאים האלה אפשר לומר שהעיתונות הטבלואידית הבריטית, עדיין משפיעה בגדול. למרות שלטלוויזיה יש יכולת להגיע לקהלים רחבים יותר, למרות שלסאן של רופרט מרדוק יש חצי ממספר העותקים שנמכרו בשנות התשעים.

מן העבר השני, התוצאות הצמודות במשאל מלמדות שלמרות שקבוצת הגארדיאן, למשל, (הבעלים של הגארדיאן והאובזרבר) רשמה הפסד תפעולי של כמעט שישים מיליון פאונד ברבעון הראשון של 2016 - לעיתונות המודפסת יש את היכולת לקבוע סדר יום. התקשורת המסורתית חלשה יותר, קטנה יותר, פחות רווחית – אבל עדיין נושכת.

יש הטוענים, למשל מרטין פלטשר, לשעבר עורך חדשות החוץ של הטיימס אוף לונדון, שלא מדובר רק במסע השכנוע סביב משאל העם. במשך שנים, טוען פלטשר, הוא נדרש למסגר את החדשות הנוגעות ליחסי בריטניה והאיחוד סביב פקידי האיחוד – היורוקרטים – חסרי הפנים, שכל מה שהם רוצים הוא לשלוט בצורת המלפפונים שיימכרו בבריטניה או לכפות את ה"סופרסטייט" האירופאי כשמנהיגי בריטניה יושבים במושב האחורי. פלא שעכשיו קוצרים את הפירות של שנאת האיחוד?

אבל נראה שהיו כאן עוד מסרים סמויים, מעבר לויכוחים על הגירה ועל עבודה. המסר האחד נוגע להעמקת חוסר האמון הבסיסי כלפי הפוליטיקה, כלפי המוסדות הבריטיים והאירופאים כאחד – חוסר אמון שנע בין תפיסה שלהם כמושחתים לבין תפיסתם כסתם לא מתפקדים. המסר השני נוגע לחוסר האמון בתקשורת תומכת ההישארות, המנסה בהגזמה יתרה להאכיל את הציבור בתוצאות ההיפרדות - מיתון עולמי, פרימת הברית המערבית, עזיבת סקוטלנד ותחילת סופה של הממלכה המאוחדת. תקשורת המתנשאת על הציבור, אליטיסיטית, מנותקת מן השכבות הנמוכות.

ברור שבשנת 2016 אי אפשר לדבר רק על תקשורת מסורתית. אבל דווקא בעניין הזה כדאי לצטט מחקר שעשה ויצלב פולונסקי, חוקר ממכון האינטרנט באוניברסיטת אוקספורד, כבר בעשירי ביוני. פולונסקי ניתח עשרות אלפי תמונות הקשורות למשאל העם באינסטגרם. מעבר לכך שקבע, כמעט שבועיים לפני המשאל, שמצדדי העזיבה שולטים, הוא מצא שהדיעות מפוצלות לגמרי, שלא כותבים פוסטים מורכבים, לא מביאים דיעות נוגדות, לא משתמשים באותם האשטאגים. "מערות ההידהוד" קיימת ובועטות באינסטגרם, קבע פולונסקי, אף אחד לא מקשיב לדיעות של הצד השני. דווקא הקביעה הזאת מחזקת את העבודה שכלי התקשורת המסורתיים השפיעו מאד על סדר יום שהשתקף ברשתות החברתיות.

אז ככה נראית דמוקרטיה. עם תחושת הניצחון של חלקים מהציבור ועם תחושות הבחילה והכעס של חלקים אחרים. ברור שחלק מהמרד הבריטי שמשאל העם משקף הוא מול האליטות הפוליטיות מנהיגי העולם, מוסדות גלובליים והאקדמיה. אבל חלקים אחרים שלו אינם נגד בריסל אלא נגד הגארדיאן והבי.בי.סי. נגד המדיה הליברלית שהציבור תופס ככזאת שחושבת שהיא יודעת הכל יותר טוב.

אכן, אחד הדברים המעניינים הוא התגובה של כלי התקשורת שצידדו בהישארות באיחוד לתוצאות המשאל והפיקפוק בלגיטימציה שלהן – הבוחרים התנהגו שלא ברציונליות, הם לא באמת ידעו עבור מה הם בוחרים. לא התחשבו בעובדות אלא ברגשות. הכל בגלל ההפחדה בתקשורת הטבלואידית, בגלל הקסנופוביה וקשירת הקשר בין המהגרים לבין ההישארות באיחוד, בגלל שהבוחרים הורעלו על ידי הטבלואידים הדמגוגיים, בגלל שמוחותיהם הילדותיים נשטפו. היו שטענו יותר לעומק – ההחלטה האומללה להעביר להחלטת הציבור סוגיה מגה-מורכבת שכוללת שכבות פוליטיות, כלכליות, דמוגרפיות, יצרה מצב שבו בוחרים הצביעו מהמניעים הלא נכונים.

ואם יש משהו מפליא כאן הוא הפער הגדול בין לקיחת האחריות של ראש הממשלה הבריטית דיוויד קמרון, לבין היעדר חשבון הנפש אצל חלקים בתקשורת נוכח סטירות הלחי והבעת חוסר האמון. הפיצול בין הדיעות כפי שמשתקף בתקשורת המסורתית וברשתות החברתיות הוא מסוכן לקיומה של חברה דמוקרטית מתפקדת. איש ההון סיכון הישראלי מייקל אייזנברג כתב במדיום שמה שנדרש כעת הוא אמפתיה. הפוליטיקאים ואמצעי התקשורת ה"רב תרבותניים", אלה שמאמינים בעולם גלובלי ושטוח, צריכים למצוא בתוכם ליברליזם אמיתי וסובלנות כלפי רגשות דתיים, לאומיים, תרבותניים. לעומתם, התרבותניים, הלאומיים, אלה שמאמינים בכך שצרכי המדינה שלהם קודמים לצרכי האיחוד, צריכים לבוא עם תוכנית איך שומרים על הכלכלה ומונעים קריסה.

ובסוף בסוף, העיקר ש-HBO הוציאו הודעה שהברקזיט לא יפגע בהמשך צילומי "משחקי הכס", שמתקיימים בצפון אירלנד וממומנים על ידי קרן הפיתוח המקומי של האיחוד האירופי.

* הכותבת משמשת כראש הפרויקט לרפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה