פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מחשבות בעקבות הרצח הכפול

      כשהכתבה שודרה ב"עובדה" השמיים לא נפלו, העיתונים בקושי דיווחו, קופר לא נעצר, המשטרה לא נכנסה לתמונה. הדבר היחיד שקרה שקופר תבע את "עובדה" ב-5 מיליון שקל. עמרי אסנהיים בטור מיוחד לוואלה ברנז'ה בעקבות ההרשעה של שמעון קופר

      אייטם האמת עם עמרי אסנהיים (מערכת וואלה! NEWS)
      "לקרוא תיגר על הזילות". עמרי אסנהיים (צילום: מערכת וואלה! NEWS)

      משפטים פליליים לא מספקים בדרך כלל תובנות עקרוניות. הכללים די ברורים, הראיות מדברות, והשופטים ב-90 אחוז מהמקרים, מרשיעים. פשע, ודאי פשע אלים, נתפס בעיני רובנו כדבר זר, רחוק כל כך מחיינו. לא רלוונטי עבורנו בשום צורה. אפשר לראות אותו בטלוויזיה, זה תמיד מעניין, אבל ודאי אין מה ללמוד ממנו. ובכל זאת, כשישבתי היום בצהריים באולם בית המשפט המחוזי בלוד, ושמעתי את השופטים מקריאים את הכרעת הדין במשפטו של שמעון קופר, הרוצח הכפול מקיבוץ אייל, בתוך כל האדרנלין וההתרגשות, המחשבות הטורדניות לא נתנו לי מנוח.

      המחשבה הראשונה הייתה כמה זולים חיינו. כמה בקלות אפשר להיפטר מאתנו, בלי להשאיר עקבות, ובלי שאיש כמעט יטרח לברר מה עלה בגורלנו. פשוט לתלוש אותנו ככה מרקמת חיינו, להפוך אותנו למודעת אבל, ורגע אחרי זה לקמט אותה, לזרוק הצידה ולעבור הלאה.

      אני חושב על אורית דורון-קופרשמיד, האשה הראשונה, ששמעון קופר רצח וביים את התאבדותה. על בני משפחתה שנותרו חסרי אונים והמומים, בשעה שהוא כבר מיהר לקורבן הבא. אני חושב על אשתו השנייה של קופר שניצלה בנס, ועל אשתו השלישית ג'ני מלמד, שחשדה בו אבל לא הצליחה להיחלץ מידיו בזמן. איך גם במקרה שלה זה נגמר בתיק מוות שנסגר בתום חקירה קצרה ומרושלת "מחוסר אשמה". שום ניידת מז"פ לא הגיעה לזירה, שום בירור לא נעשה לגבי הדמיון המדהים לנסיבות מותה של אשתו הראשונה של קופר.

      חינכו אותנו לרדוף צדק, לחייג למוקד 100 כשמשהו קורה, אבל בתחנת טייבה כנראה היו באותו זמן מקרים דחופים יותר, או מטלות חשובות יותר, ממוות של אישה בת 46, שבני משפחתה הרדופים משוכנעים שבעלה רצח אותה. החוקרים שאלו, "הטיחו", קופר הכחיש. תיק סגור. הלאה. וכך, כעניין שבשגרה ובהתאם לכל הנהלים, גם התיק הזה אמור היה להיקבר. בשלב ההוא, אם זה היה תלוי רק במשטרת ישראל, קופר, רוצח סדרתי של נשותיו, אמור היה להיות עכשיו אדם חופשי, פנוי לקשר חדש.

      ואז אני חושב על התפקיד שלנו, העיתונאים. לקרוא תיגר בדיוק על זה – על הזילות, על האוטומטיות, שבה המערכות שמנהלות את החיים שלנו ואמורות להגן עלינו, מתנערות בקלילות מהחובה שלהן. בדיוק כל אותן תכונות שבגללן מאשימים אותנו בסנסציוניות, ברדיפת סקופים, הן אלה שמגינות עלינו מהקהות שבשגרה.

      בית המשפט הכריע: שמעון קופר רצח שתיים מנשותיו (יותם רונן)
      "לא באתי לחפש סקופ במקרה שלו". שמעון קופר (צילם: יותם רונן)

      במקרה של שמעון קופר לא באתי לחפש סקופ. באתי להוציא את הילד מהגן. רצה הגורל שהגן היה בקיבוץ איל, ובדיוק ביציאה תפסה אותי אחת האימהות. "שמע", אמרה לי, "יש לי סיפור שיוכל לעניין אותך. יש לי פה בקיבוץ חברה בת 46 שמתה לאחרונה בנסיבות לא ברורות, ולבעל שלה יש אישה נוספת שגם היא מתה בנסיבות מסתוריות 15 שנים קודם". נדרכתי. "מה עשתה המשטרה, חקרה את הבעל?". "סגרה את התיק מחוסר אשמה", ענתה האמא. "ומה אני הקטן מ'עובדה' יוכל לעשות עם התיק שהמשטרה סגרה, ועוד בעילה של חוסר אשמה?". האמא מהקיבוץ התקשתה להשיב.

      כשהכתבה שודרה לבסוף ב"עובדה" השמיים לא נפלו, העיתונים בקושי דיווחו, קופר לא נעצר, המשטרה לא נכנסה לתמונה. הדבר היחיד שקרה הוא שקופר תבע את "עובדה" בחמישה מיליון שקל. אני מודה לעורך שלי על ההחלטה לנהל את התיק הזה ולא להתפשר עם קופר, למרות הסיכון המשפטי העצום. כי רק במהלך המשפט הזה, כשהסתירות בעדויות של קופר התחילו לדקור את העין, ורגע לפני שהוא עצמו יבקש למחוק את התביעה ויפצה אותנו בעשרות אלפי שקלים, גילינו שבספסל האחורי באולם יש לנו אורחות חדשות – השוטרת והתובעת שמרגע זה ינהלו את החקירה ויביאו לבסוף להרשעה ברצח.

      ברגע הראשון לא ידעתי מה הביא אותן לאולם. הרבה יותר מאוחר התברר לי כמה כל זה היה מקרי. קצין משטרה בכיר שצפה בכתבה ב"עובדה" ביקש לפני פרישתו מפקודה שלו, פקד טל בן-אבן, לבדוק מחדש את קלסרי החקירה. הוא אמר שזה לא מניח לו. בן-אבן ניהלה באופן כמעט פיראטי צוות חקירה מיוחד של אישה אחת. אם לא הייתה לוקחת על עצמה את המשימה, קופר ככל הנראה היה מסתובב היום חופשי. גם הנחישות והאומץ שהפגינו מאוחר יותר הפרקליטות ממחוז מרכז, הביאה לתוצאה שהושגה אתמול. מה שמלמד שברגע שהמערכות האלה מתנערות מהאדישות שלהן, הן מסוגלות. בהחלט מסוגלות. רק שיתנערו.