פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ספינים, חובבנות ורשלנות: כך מסקרת התקשורת את "שוברים שתיקה"

      מידיעות אחרונות דרך ערוץ 2 ועד אתרי האינטרנט: כתב "המקור" איתי רום, שערך תחקיר על "שוברים שתיקה", גילה על הדרך את האופן הלא מאד רציני שבו מתייחסת התקשורת אל הארגון שמגדיר את עצמו, אגב, כ"מיזם עיתונאי". טור אורח

      עדות של פעיל ארגון הימין "עד כאן" ל"שוברים שתיקה" (צילום מסך)
      אל מאגר העדויות המדהים של הארגון לא צריך להתייחס כאל תיעוד עובדתי. "שוברים שתיקה"

      בינואר השנה פורסם בפייסבוק פוסט מסקרן במיוחד: מי שהזדהו כ"חברי היחידה, עורב צנחנים" פנו בו ישירות לאבנר גבריהו, מראשי ארגון "שוברים שתיקה" ולשעבר לוחם ביחידה. "הי אבנר", נפתח הפוסט, "החלטנו גם אנחנו לשבור שתיקה...עכשיו הגיע הזמן שתשמעו גם את האמת שלנו...טענת שהיתה עמדה עם 'מכונת ירייה' שהורגת ברדיוס של 50 מטר והמפעיל היה משחק סוג של משחק וידאו ויורה באנשים חפים מפשע ובמכוניות...סיפרת על כך שכל ארבע שנים יש משחק כדורגל גדול והחיילים...נכנסים לבית שיש בו צלחת לוויין, קושרים את הנוכחים ויושבים לראות משחק כדורגל...אנו דורשים ממך להפסיק לאלתר להעיד שקר בדבר שירותך הצבאי ולהפסיק להכפיש את חבריך ליחידה ולצוות".

      מדובר בזמן קצר לאחר קמפיין "השתולים", המתקפות על "שוברים שתיקה" צברו תאוצה נאה שפוליטיקאים תפסו עליה טרמפ בהנאה גלויה, והפוסט הנ"ל הפך במהירות לאייטם תקשורתי לוהט: אתרים מכובדים דיווחו עליו AS IS, מבלי לדעת בהכרח מי בכלל עומד מאחוריו וכמובן מבלי לבדוק את אמיתות הדברים. בדיקה אכן היתה עלולה לבאס ואף לבטל חלילה את הכותרת סוחפת הטוקבקים, שכן גבריהו, למעשה, מעולם לא טען שחברי הצוות שלו השתמשו באותה "מכונת ירייה", או פרצו לבית פלסטיני כדי לצפות במונדיאל. את הסיפורים האלה הוא סיפר על חיילים ביחידות אחרות – על בסיס עדויות (גלויות פנים, לא אנונימיות) שנמסרו לארגון.

      חברי ארגון "שוברים שתיקה" בבית משפט השלום פתח תקווה. 22 במאי 2016 (אבי כהן)
      מגדיר את עצמו כ"מיזם עיתונאי". מנכ"ל הארגון יולי נובק (צילום: אבי כהן)

      תעשיית השקרים

      בחודשים האחרונים ערכנו ענת גורן ואני תחקיר וליווי דוקומנטרי צמוד של "שוברים שתיקה" (הערב ב-21:00 ב"המקור", ערוץ 10), מה שחשף אותנו בין השאר לדרך הלא מאוד רצינית שבה מסקרת התקשורת את הסערות האינסופיות סביב הארגון שמגדיר את עצמו, אגב, כ"מיזם עיתונאי". בערוץ 1, למשל, "חשף" הכתב הצבאי אלירן טל, כי בניגוד להכחשותיו – ארגון "שוברים שתיקה" דווקא קשור לתנועת החרם העולמית על ישראל, ה-BDS. ה"הוכחה": ארגון BDS דרום אפריקה פירסם לפני שלוש שנים באינטרנט הודעה שמזמינה אנשים לבוא להרצאה שערך אחד מאנשי "שוברים" (בקיצור, מעתה הקפידו לעקוב אחרי כל מי שאי-פעם עשה לכם לייק או שיתוף – יש מצב שעיתונאי כלשהו יפרסם פעם שאתם "קשורים" אליו).

      "הוכחה" נוספת הציג ב"ידיעות אחרונות" בן-דרור ימיני, עיתונאי שחתום על ספר בשם "תעשיית השקרים". תחת הכותרת "שוברים את האמת" סיפר ימיני כי "לארגון יש נציג בארצות הברית, ערן אפרתי", אשר מסתובב בארצות הברית ומפיץ תעמולה בעד ה-BDS. העובדות: אפרתי באמת מסתובב בארצות הברית ומפיץ את התעמולה הנ"ל. ימיני שכח לציין רק שכבר כמה שנים טובות הוא אינו עובד ב"שוברים שתיקה" (האיש פרש, לדבריו במחאה על מתינות יתר של "שוברים", שם התעקשו לפרסם רק עדויות שאושרו לפרסום על-ידי הצנזורה הצה"לית).

      בן דרור ימיני (ראובן קסטרו)
      שכח לציין. בן דרור ימיני (צילום: ראובן קסטרו)

      התמקדות תקשורתית בהבלים

      כדי "לחשוף" את האין-סיפורים הללו ואחרים, צריך לומר, העיתונאים לא נדרשו לתחקיר מאומץ במיוחד: הרבה חומר מסתובב בגוגל, ובחודשים האחרונים יש גם לא מעט ארגונים שמלקטים בחריצות כל בדל מידע שיכול להציג את "שוברים שתיקה" באור שלילי, רצוי דמוני. זה כמובן לגיטימי לגמרי שגורם אינטרסנטי יספק לעיתונאי חומר (הח"מ מצהיר כי הוא מדבר בקביעות עם גורמים אינטרסנטיים כדי להשיג חומר בתחקירים שונים) - חבל רק שרבים שוכחים שמומלץ גם לבדוק אותו. כך, למשל, כשארגון "אם תרצו" פירסם את "דוח השתולים" וטען במסגרתו ש"שוברים שתיקה" מקבל "כסף פלסטיני", עיתונאים פירסמו זאת בכיף למרות שבדיקה של 2-5 דקות (תלוי במהירות חבילת הגלישה) היתה מגלה להם שלהד"מ.

      גם כשארגון "מילואימניקים בחזית" הביא לתקשורת עם כפית טענות כן מעניינות ורלוונטיות בנוגע לעדויות של אבנר גבריהו (בתחקיר הערב נבחן גם אותן) – הן לא ממש טופלו לעומק, בלשון המעטה.

      אבל התוצאה העוד יותר בעייתית של צעידת העיתונאים בעקבות ספינים של אינטרסנטים במקום לבצע תחקיר עצמאי, היא התמקדות תקשורתית בהבלים שאינם אלא פצצות סירחון נטולות חשיבות כמו "'שוברים שתיקה' שילמו 1,400 שקל לעזרא נאווי" (לפי ה"תחקיר" בערוץ 2 הם גם הציעו לו קפה!) ולא בנקודה הבאמת חשובה וראויה לבירור בכל הסיפור הזה: אמינות העדויות שמפרסם הארגון. 12 שנים "שוברים שתיקה" קיים, במהלכן פורסמו למעלה מאלף עדויות לוחמים על חיסולים, התעללויות, ביזה וכל דבר נוראי שרק ניתן להעלות על הדעת, ולמעט מקרים חריגים פה ושם – התקשורת הישראלית לא מוצאת לנכון לבדוק האם מדובר בדברי אמת המעידים על בעיות קשות בצה"ל, או בשקרים/עיוותים/הגזמות שמשחירים את פני ישראל לשווא.

      עזרא נאווי פעיל שמאל (צילום מסך , אורי זקהם ויקיפדיה)
      לפי ה"תחקיר" בערוץ 2 הם גם הציעו לו קפה. עזרא נאווי (צילום: אורי זקהם ויקיפדיה)

      מחיבוק לדחייה

      בתחילת הדרך התקשורת דווקא חיבקה את מייסדי הארגון, "מעריב" העניק לעדויות שלו מדור קבוע וב-7 ימים הוקדשו עמודים נרחבים לתחקירים שהתבססו על עדויות שאסף הארגון. אלא שאז, כמקובל, ההתעניינות דעכה, לעורכים שוב נמאס מהכיבוש וב"שוברים שתיקה" התקשו יותר ויותר לשווק לעיתונאים הישראלים את מרכולתם (אגב, גורם נוסף שדחף אותם לפעילות נרחבת בחו"ל – לידיעת המבקרים). העדויות המשיכו להיאסף ולעלות לאתר הארגון, אבל עם הד קלוש ביותר בתקשורת הישראלית. התעניינות נרשמה שוב רק לאחר שדובר צה"ל לשעבר אבי בניהו תקף את הארגון בעקבות הדוח שלו על מבצע "עופרת יצוקה".

      התקשורת אהבה את הביקורת של בניהו על חוסר השקיפות של "שוברים שתיקה" ואף פירסמה בעקבותיו "חשיפות" של רשימת התורמים האירופאיים של הארגון. העובדה שרשימת התורמים פורטה בשקיפות בדוח עצמו תפסה פחות תשומת לב.

      בתחקיר שישודר הערב ניסינו בכל זאת להתמקד בעיקר ולבחון את אמינות העדויות. גילינו לא מעט פרטים לא נכונים ועדויות שהציגו תמונה חלקית ומטעה. אבל הטעויות ואי הדיוקים האלה, בניגוד לדמגוגיה שהשיח התקשורתי על הארגון מוצף בה, אינן נובעות מרצון לשקר (במחשבים של "שוברים שתיקה" שוכבות הרבה מאוד עדויות סופר סקסיות ושליליות על צה"ל שלא התפרסמו בשל קושי לאמתן), אלא מכשל פרוזאי בהרבה שמוכר לכל עיתונאי חוקר: מקור מגיע עם סיפור צבעוני ואטרקטיבי על אירוע שאכן קרה, אבל מתבל את דבריו – לעיתים בכוונה, לעיתים לא – בהגזמות, טעויות, שמועות וסתם אי הבנה של מכלול הדברים.

      העיתונאי איתי רום (ספק 500)
      ספינים של אינטרסנטים. איתי רום (צילום: באדיבות המצולם)

      ש"ש: המרחק בין ההצהרות למציאות

      כשמתחילים לתחקר את דבריו, לבדוק מסמכים ולדבר עם גורמים רלוונטיים נוספים, מגלים את כל הבעיות האלו, ובהתאם לממצאים הסופיים – מפרסמים רק את מה שנמצא ראוי לפרסום. מה שהוכח לחלוטין יוצג כעובדה, מה שלא יוצג כטענה ובהסתייגות המתאימה, ומה שהופרך - ייגנז. מהתחקיר שלנו עולה כי ב"שוברים שתיקה", בניגוד להצהרות היומרניות לאורך השנים ("מפרסמים רק מה שאומת לחלוטין, במקרים חמורים מפרסמים רק אם יש שתי עדויות ראייה שונות, פועלים בסטנדרטים שאף עיתונאי לא עומד בהם"), מבצעים תהליך אימות שטחי מדי ולא מספיק מחמיר, ומנגד – מציגים את כל העדויות כאמת מאל"ף ועד ת"ו.

      ייתכן שעדיף היה אם בארגון היו מוותרים על היומרה לאמת הכל עד הסוף, ומודיעים כי תפקידם הוא בסך הכול להביא את קולות החיילים מהשטח – ושאחרים, עיתונאים למשל, יבדקו את הדברים. אל מאגר העדויות המדהים של הארגון צריך להתייחס לא כתיעוד עובדתי בדוק במאה אחוז, וגם לא כאוסף השמצות ושקרים – אלא כאוצר של חומר גלם שרק ממתין לעיתונאי שילטש אותו ליהלומים. הבעיה היא שאין יותר מדי עיתונאים שבאמת אוחזים ברצון ובאנרגיה לעשות את זה: קל, נוח ונעים הרבה יותר להמתין לחומרים הלוהטים הבאים שמבשלים ב"עד כאן" ובארגונים אחרים, להגג למוות או "לחשוף" פוסטים מהפייסבוק - מאשר אשכרה לצאת ולבדוק מה באמת עובר על חיילי צה"ל בשטחים.