אין הרבה תחביבים ממכרים יותר לכלי התקשורת בישראל מאשר גלגול עיניים על הפוליטיקאים המקומיים. זה קורה בטורים המושחזים של עיתוני סוף השבוע, בציוצים המקוריים בטוויטר ובבחירת הכותרות והתמונות, הלא מה כבר נותר לה לקבוצה כה מוכה וחבולה, שנואה ומוקעת מלבד הציניות? לזכותם של הפוליטיקאים שלנו ייאמר שהם הופכים את הפיתוי להתגבר על האינסטינקט הזה לקשה במיוחד. כל ספין לאומני, כל ניסיון לתפוס מיקרופון על חשבון משרד שכלל לא נמצא בתחום עיסוקם, הודעות עוקצניות לתקשורת על מי שאמורים להיות בני בריתם הפוליטיים - מה כבר נותר לעשות בארגז החול מלבד לצלם ולרכל עם המבוגרים האחראים האחרונים שעוד נותרו?
אלא שסוף השבוע האחרון מלמד (יש מי שיוסיפו גם את המילה "שוב") שהניסיון של התקשורת להביט מגבוה על נבחרי הציבור בישראל, ולצקצק בעייפות למראה הילדותיות של מי שאמורים לנהל כאן את סדר היום ומתעסקים בשטויות - היא פיקציה בפני עצמה. "תקרית חמורה בריו", זעקו הכותרות הראשיות במהדורות ובאתרים המובילים כבר בשעות הבוקר המוקדמות של שבת בבוקר. הישראלי שהתעורר ליום שבת נדיר נטול פיגועים ובשורות איוב, נאנח בעצב ומיהר לברר מה קרה הפעם. אפילו השתתפות בכבוד אי אפשר לקבל? ובכן, לא אירוע טרור ולא תקרית דיפלומטית, לא אמירה אנטישמית ולא ביזיון הדגל - ריב על אוטובוס. זהו הנושא שמדינת ישראל - זו שמשרד הביטחון שלה מנהל יחסי פאסיב-אגרסיב עם ארה"ב רגע לפני חתימת על עסקת סיוע גורלית - עסקה בו במשך יום שלם.
זה כמובן לא נגמר רק בדיווח, הדרמטי כאמור, על האירועים, כולל פליי ביי פליי של האירוע מפי עדים, דוברים וחברים. מיד צצו כתבות הפולו-אפ, התגובות מראשי המשלחת, הציוצים השמחים לאיד מלבנון וכמובן הגאווה ו"הנקמה" של התשואות לה זכתה המשלחת עם כניסתה לאצטדיון. אם מירי רגב לא הייתה כה עסוקה בשמירת קדושתה של השבת, אפשר רק לדמיין לכמה רמות נוספות ניתן היה לדרדר את הסיפור המגוחך הזה. כל עורך חדשות זוטר בכל אחד מכלי התקשורת בישראל הבין מיד שמדובר בסערה בכוסית קידוש. כל כך נון אייטם עד שאפילו לא ניתן היה למלא את הדרמה במלל שמספיק ליותר ממספר פסקאות בודד. ישראל לא הובכה והלבנונים לא ניצחו, "הכבוד הלאומי" לא נרמס והתראות "צבע אדום" לא נשמעו.
זה היה בסך הכל מפגש מיותר של שתי משלחות ממדינות יריבות, כאלו שהדם הרע ביניהן בשילוב הפחד שמישהו עלול לגלות שהן יכולות לשרוד נסיעה משותפת בלי ליווי מטוסי קרב, הוביל אוטומטית למעשה טמטום. משהו שניתן היה למנוע מראש עם תכנון נכון יותר של הוועדה המארגנת? בוודאי, גל פתוח של עדכונים? ממש לא.
"ישראל היום" לא לבד
ההבלטה של התקרית הזאת היא המשך ישיר לחגיגה סביב כל אתלט איראני שמסרב להתמודד מול נציג ישראלי, של כל טעות בסידור החדר של נציג ישראלי ושל כל מי שמעז לא להתנהג לישראלי כלשהו בפחות מיראה וכבוד. כשזה מגיע מתקשורת הספורט שלנו זה עוד יכול להתקבל בהבנה. ככה זה במדינה שבה ההשקעה וההוקרה של ספורט עומדת ביחס הפוך לציפיות מהספורטאים. מה כבר נותר לעשות מלבד לבכות/ללגלג/לרדוף את המלגלגים של ספורטאינו המהוללים/מביכים/מסכנים? אבל כשתקשורת המיינסטרים יורדת למחוזות הללו, כשהלאומנות בשקל והציניות בהרבה פחות משלטים על סדר היום ומנצלים יום חדשות חלש, זה הרגע שבו כל מלחמות התקשורת המוצדקות והנכונות על חופש עיתונאי והיעדר מעורבות פוליטית יורדים לטמיון.
דף המסרים של לשכת ראש הממשלה שהופיע השבוע על שער "ישראל היום", לא היה מביך פחות מדיווחי "התקרית" של סוף השבוע האחרון בשאר כלי התקשורת. שני המקרים פנו למכנה המשותף הנמוך ביותר של פחדים ואויבים מומצאים. בצד אחד היו "השמאל" המשוקץ ו"נוני מוזס" ובצד השני היו אלה "הכבוד הלאומי" ו"אפקט ההרתעה" שנפגעו. מי שיצאו בצדק נגד הסוג הראשון של עיתונות, מוכרחים להוקיע גם את זה השני. פתיחה של מהדורות סופ"ש עם דיווחים ארוכים על תקרית שהתחילה ונגמרה בטיפשות ואוטובוס אחד מאוחר יותר, רק מוכיחה כמה צודקים "הצלים" של העולם בפנייתם למקום שבו ניתן לצעוק הכי חזק והכי נמוך. וכשנתעורר בפעם הבאה לאמירה הצינית והמניפולטיבית הבאה של אמן או פוליטיקאי תורן, ונמהר לפרוץ בשצף פוסטים על רדידות ועיסוק בטפל, אולי כדאי לזכור שלמשחק הזה יש שני צדדים.