"yes מוכרת סרטי סקס. כה חשוב לה שתיקנו אותם עד שהייתה חייבת למקם את האפשרויות ממש בסמוך לסרטים לכל המשפחה, עם כל השמות וההסברים המקיפים על ה'תוכן'", כך טוענת כתבת themarker טלי חרותי-סובר בטור דעה נוקב שפורסם אתמול (שני) ב"הארץ".
בטור היא מתארת כיצד ג', ילד בן 8, זיפזפ בין רצועות הסרטים לכל המשפחה של חברת הלוויין (גילוי נאות: yes וואלה נמצאות תחת בעלות משותפת), כשדילג בטעות על רצועה אחת והגיע לקטגורייה של סרטים אירוטים ונחשף לשמות שלהם (התוכן חסום). אכן, זהו לא תקין שרצועת הסרטים האירוטיים צמודה לסרטים רגילים, ואפשר להגיע אליה בקלות. אבל, אפשר לחשוב על סיטואציות יותר גרועות מילד שמגיע במקרה לערוצי פורנו חסומים (שמצריכים הקשת סיסמה). כמו למשל, להיחשף לקמפיין ויראלי שמנסה למכור עיתון באמצעות סרטון פורנו שנגיש לכולם.
האם חרותי-סובר לא זוכרת שלפני שלוש שנים בדיוק, אותו עיתון - שבו היא מבקרת את הנגישות של ילדים לערוצים חסומים - יצא בקמפיין ביוטיוב בו הראה צמד צעירים מקיימים יחסי מין בשלל תנוחות? יוטיוב, כזכור, פתוח לכולם. לא היה צורך בסיסמא כדי לראות את הסרטון. סרטון הפורנו הזה היה נגיש לכולם - כולל לאותו ג' שאז היה רק בן 5.
ומי יכול לשכוח את קמפיין "הארץ" מהקיץ שעבר, בכיכובו של מר.זין בכבודו ובעצמו? האם להציג לילדים בפרסומת זין בגודל של בנאדם זה דבר שעובר את הרף של חרותי-סובר כמשהו תקין? הביקורת של חרותי-סובר אולי מוצדקת, אבל היא פורסמה בפלטפורמה הלא מתאימה. נותר לתהות האם עורך מדור הדעות של "הארץ" רק גיחך כשקרא אותה, או גם הרגיש מאוד צבוע.