הזיכוי של חדאד: "תעודת עניות למערכת המשפט שלא נתנה לנהל דיון תקשורתי נורמלי"

בית המשפט זיכה היום (שלישי) את איש העסקים ניסים חדאד, שהורשע לפני כשנתיים וחצי באונס תינוק ובמעשה מגונה. מתחילת הפרשה חדאד טען לחפותו, ועד כה הוא ריצה יותר משתי שנות מאסר מתוך 17 שנים בפועל שנגזרו עליו. שופטי העליון, בראשות השופט סלים ג'ובראן, טענו כי אין ראיות שמוכיחות באופן חד משמעי שהפציעות שנגרמו לתינוק נבעו ממעשה סדום. ג'ובראן אמר כי "אין כל ראיה ישירה הקושרת את המערער לעבירת מעשה הסדום המיוחסת לו, והרשעתו במסגרת הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מבוססת על מארג של ראיות נסיבתיות".

לאחר הרשעתו של חדאד, פרשן חדשות 10, רביב דרוקר, פרסם מספר פוסטים בבלוג שלו והתייחס לסימני השאלה שעלו אצלו. "האיש הורשע, שלושה שופטים, אבל זה לא מסתדר לי בראש הסיפור הזה...לא מצאו שום אינדיקציות לסטיות שלו, למשיכה לילדים, פתאום זה התפרץ ב–17 הדקות האלה בחדר הכושר? חדד יגיש ערעור. אני מקווה שביהמ"ש העליון יהיה פתוח דיו לחרוג ממנהגו והתעסק גם בראיות. שלא נישאר עם הספק הזה", פרסם דרוקר במרץ 2014.

בנובמבר 2015 פרסם דרוקר פוסט נוסף ובו טען כי סימני השאלה רק התחזקו: "אם פרוטוקול הדיון בבית המשפט ייחשף, אז לפחות נוכל לנהל דיון רציני בהרשעה הזאת. לא, אני לא חושב שצריך להחליף את בית המשפט בדעת הקהל הציבורית, ממש לא, אבל אני כן בטוח שתשומת לב ציבורית עוזרת לבתי משפט להיות יותר חדים, יותר יסודיים ויותר מעמיקים בפסיקותיהם וזה ממש משפט שמצריך תשומת לב מוגברת".

דרוקר אמר היום לוואלה ברנז'ה כי "המקרה הזה הוא תעודת עניות למערכת המשפט שלא נתנה לנהל דיון תקשורתי נורמלי בסיפור הזה. אנחנו מאוד רצינו לפרסם פרוטוקולים של המשפט כבר לפני שנתיים וחצי, והגשנו עתירה נגד הפרקליטות. רצינו שאנשים ייחשפו לראיות – כי זה תיק שאי אפשר לנהל בו דיון על ראיות. אבל, בית המשפט לא התיר את זה בנימוק מופרך של סוביודיצה. בכל תיק של עבירות מין תמיד יש חיסיון על פרטי הקורבן, אבל נותנים לך פרטים כדי שתוכל לנהל דיון – פה, אי אפשר היה לכתוב במפורש את כל הספקות שהיו במקרה הזה".

עוד אמר דרוקר, "לאחר פרסום המאמרים שלי, חדאד או אנשיו לא יצרו איתי קשר. הייתי בטוח שאקבל טלפון מהפרקליט שלו בעקבות הפרסום – שהוא ירצה לשתף אותי בדברים שיבססו את התיאוריה שלי – אבל זה לא קרה. לאט לאט נחשפתי לעוד ועוד חומרים – כמו פוליגרף למשל. מבחינה תקשורתית, אף אחד לא רוצה לכתוב משהו בעד מי שהואשם באונס של תינוק בן שנה וחצי. זה תיק מאוד לא תקשורתי, המקרה דוחה ומבחיל. להתעסק בזה - זה מבחיל".

כתב "עובדה", עומרי אסנהיים - שפרסם בדצמבר 2015 תחקיר על הרשעתו של חדאד, שבו הציג חומרים קשים שהראו על סילוף ובידוי ראיות במכון לרפואה משפטית שהוסתר על ידי הפרקליטות מהשופטים - אמר כי "גם בכתבה ששידרנו וגם אצל דרוקר - והמאמרים החשובים שהוא פרסם על הסיפור הזה – זה לא היה פשוט לפרסם כאלה דברים על אדם שהורשע פה אחד באונס של תינוק. היו לנו הרבה התלבטויות לפני שידור התחקיר ב'עובדה', זה פשע שאי אפשר להעלות על דל השפתיים. אבל בסוף החלטנו שהחומרים שקיבלנו לתחקיר היו ראויים לפרסום, בין אם ניסים חדאד אנס את התינוק או אם הוא זכאי. מה שקיבלנו היה חומר עיתונאי משמעותי וחשוב (וציבורית הוא היה מאוד חשוב) כי היה ברור שהמידע נעלם מעיני השופטים במחוזי ומסנגוריו של חדאד".

בנוגע לאי-חשיפת הפרוטוקלים, אסנהיים סבור כי צריך היה לפרסם אותם, עם שמירה על צנעת הפרט של הקורבן: "דווקא בית משפט שהיה בטוח בצדקתו ובטוח שלקח את ההחלטה הנכונה היה פותח את הדלתות בדיון הזה. היה צריך לפתוח את הדיון כך שניתן יהיה לקרוא את הדברים ולשדר אותם, מבלי לפגוע בתינוק כמובן. בעיני, מי שלא פותח את הדיון ומונע חשיפה של חומר שיש לו חשיבות ציבורית - צריך לפחות להיחשד כמי שיש לו מה להסתיר".

לסיכום, אסנהיים אומר כי "כאשר מרחפת עננה ציבורית כל כך מהותית וחשובה סביב פרשיות ציבוריות המגיעות לבתי המשפט, והדיונים עליהם מתקיימים בדלתיים סגורות – לדעתי, צריך לשקול את ההחלטה מחדש. אחרת, באופן טבעי, המערכות ייחשדו כמי שיש להן מה להסתיר, והציבור ירגיש שהוא לא נחשף עד הסוף לכל הדברים. זה נכון לסיפור הזה, זה נכון לגבי משפט קצב וגם למשפט המתקרב של בוכריס – שגם לדעתי יהיה בדלתיים סגורות".