פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איש השנה של וואלה ברנז'ה: שר התקשורת (ורה"מ) נתניהו

      זו הייתה שנת ההבשלה של ביבי. לא השנה שבה יזם מהלכים מדיניים גדולים או הציג פתרונות כבירים, אלא השנה שבה, כנראה בעקבות הניצחון הסוחף בבחירות, הופנמה בו סופית התחושה שהוא יכול לעשות בשוק כבשלו. עורך וואלה ברנז'ה מסכם שנה ונותר פסימי

      נתניהו והעיתונאים (עיבוד תמונה , איור: אמיתי סנדי)
      לפעמים גם ראש ממשלה. נתניהו (איור: אמיתי סנדי)

      את מופע הקיץ שלו חתם ראש הממשלה בנימין נתניהו בסבב ראיונות נדיר לכלי תקשורת ישראליים. זה היה מתבקש; כבר תקופה ארוכה שעיתונאי ישראל מתקוממים על כך שביבי לא מתראיין ומדבר עם הציבור מעל ראשם באמצעות הרשתות החברתיות וכותרות עיתון הבית "ישראל היום". אלא שסבב הראיונות הזה הוציא תוצר דל ולא ממש מספק. הוא הוענק אך ורק לעיתונאים שליוו את רה"מ בנסיעתו לארצות הברית, חלקם צעירים ולא מנוסים – אחרים מכלי תקשורת אוהדים במיוחד, שהתקשו להוציא אותו מאזור הנוחות שלו.

      במידה רבה היה זה אות סיום הולם לקיץ 2016: קיץ בו הוכיח ראש הממשלה שהוא לא רק האיש החשוב של התקשורת (בפעם המי סופר כבר כמה), אלא גם האיש שמחזיק אותה בלפיתת ברזל במקום הרגיש ביותר. לא צריך להידרש למפות החצים הויראליות שמראות את קשריו ההדוקים לכל כלי תקשורת בישראל - מספיק להיזכר איך בזה אחר זה עלו נציגי מערכות התקשורת הגדולות לירושלים וספגו במשך שעות ארוכות נאומים חוצבי להבות ומלאי תוכחה, רובם מבלי להעביר עליו ביקורת – לפחות לא כלפי חוץ.

      אמנם מנכ"ל קשת אבי ניר, עשה קצת שרירים, חמי שלו זעם ב"הארץ" ואמנון אברמוביץ' רתח ב"ידיעות אחרונות", אבל מול אלו הופיעו רבים אחרים שדווקא היללו את מופע הקיץ הנחשק והציגו את מה שמבקריו כינו "התרפסויות בקנה מידה לאומי"; היו אלו גדעון לוי וארי שביט, ערן טיפנברון (עורך ynet לשעבר) ושי גולדן (האחרון הכריז על נתניהו בפייסבוק כלא פחות מ"מבריק, ענק בין גמדים"). בתווך הסתובבו עשרות עיתונאים בכירים יותר או פחות שיצאו מהמפגשים האלו ומילאו פיהם מים. אוף רקורד – זה אוף.

      אודי סגל מראיין את ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום מסך)
      תוצר דל. סבב הראיונות של נתניהו (צילום מסך)

      שנת ההבשלה

      לפחות בזווית שלשמה התכנסנו – זו התקשורתית, זו הייתה שנת ההבשלה של ביבי. לא השנה שבה יזם מהלכים מדיניים גדולים או הציג פתרונות כבירים, אלא השנה שבה, כנראה בעקבות הניצחון הסוחף בבחירות, הופנמה בו סופית התחושה שהוא יכול לעשות בשוק כבשלו. לאמץ סוף סוף את הבייבי הזה מבלי לפחד מה יגידו השכנים (הסמולנים) - ולחנך אותו כראות עיניו. נכון, לא תמיד קלה הדרך ולפעמים היו בה עיכובים (קובלנץ), בעיית תיאום ציפיות (פילבר) ומהמורות (ידיעות אחרונות) - אבל במבחן התוצאה - בכולם יצא כשידו, עד כה, על העליונה.

      מהשנה האחרונה עולה תמונה מדאיגה כי נתניהו לא עוסק בתקשורת, אלא בשליטה בה: במובן זה, גם אם מאמציו לא הביאו לתוצאות מושלמות, הם בהחלט ציירו פורטרט של מישהו שהפסיק לפחד והתאהב בפצצה. זה התחיל בהשתלטותו על משרד התקשורת, כשסירב להציב שר אחר בראש המשרד החשוב - אפילו למראית עין - שיתווך את רצונותיו; בשנת ההבשלה נתניהו כבר לא צריך עלי תאנה ורשתות הסוואה. בג"צ אמנם קבע שנתניהו קצת הגזים עם מספר התיקים ששמר לעצמו, אבל אפילו העליון הכל יכול לא הצליח להוריד לו את הרגל מדוושת הגז, והסתפק בפיצול חלק מסמכויותיו.

      בניין רשות השידור (ראובן קסטרו)
      בדר לסל המחזור של ההיסטוריה? הרפורמה ברשות השידור (צילום: ראובן קסטרו)

      מהבחישות בתאגיד ועד האיום (שוב) בסגירת גל"צ

      ברשות השידור כרסם נתניהו כשגיבה בחצי פה את הרפורמה המקיפה של גלעד ארדן והקמת תאגיד השידור - רק כדי להכריז שנתיים מאוחר יותר שהיא "חמקה לו במהלך צוק איתן". בהסכם מוזר עם ההסתדרות דחה נתניהו את תחילת שידוריו ל-2018, אחרי כן החזיר אותה בשל הלחץ הציבורי ל-2017 - ואילו כעת, שמועות עקשניות במסדרונות הכנסת גורסות שעם חזרת מושב החורף – יוכרז רשמית על איחוד בין רשות השידור הישנה ל"כאן". אותן הערכות רואות בהצעה של יו"ר הקואליציה דוד ביטן לסגירת התאגיד כמעין בלון ניסוי לקראת הבעת אי האמון המוחלטת ברפורמה, תוך השלכתה לסל המחזור של ההיסטוריה. בינתיים, יש לזכור, משלמת המדינה מכיסה עשרות משכורות עובדים שוויתרו כבר על עבודתם – אך טרם נכנסו רשמית לזו החדשה. ומה נותר לציבור בפועל? רשות שידור מדוללת שורות, נטולת אופק וחסרת אנרגיה - וגוף שידור שטרם נולד וכבר מעורב עד צוואר בבחישות פוליטיות.

      את שר הביטחון שלו שלח ביבי למשימה חדשה-עתיקה: סגירת גל"צ. ליברמן עומד אמנם בראש החזית הזו, אולם אין ספק שנתניהו לא מנותק מהבחישה בסוגיה. במפגש מסע ההופעות שלו מול אנשי התחנה סירב ביבי להתייחס לסגירת התחנה, אולם רמז שמפקדה, ירון דקל, יעבור סדרת חינוך להטמעת כללי המותר והאסור.

      ליברמן על עמונה: "לא תישאר כפי שהיא היום"; על אזריה: "נעמוד לצדו גם אם טעה" (מאצ'י הוף )
      המשימה: גל"צ. שר הביטחון ליברמן (צילום: מאצ’י הוף)

      כבר לא משחק בונקר

      ואולי ההישג התקשורתי הגדול מכולם, ההוכחה לעוצמה של ביבי בשוק התקשורת, היא העובדה שנתניהו הצליח לגרום לשלושת מנכ"לי הטלוויזיה המסחרית – האויבים המרים בדרך כלל - להתאחד ולעמוד כתף אל כתף מול מטרה משותפת, חרף האינטרסים המנוגדים. הם עשו זאת מול מסקנות ועדת מנכ"ל משרדו שלמה פילבר, שבשליחות נתניהו פרסמה המלצות לפתיחת שוק השידורים בפני משקיעים חדשים, בהן הם רואים מהלך הרסני להרחבת שוק השידורים ורידוד תכניו, עד כדי "ריסוק הטלוויזיה בישראל".

      השנה הקרובה, וסליחה על הקלישאה, תהיה שנת מבחן: איזה ממטרותיו יצליח נתניהו להגשים וכמה רחוק יבקיע הגנרל ביבי בשדה הקרב התקשורתי, אולם כבר עכשיו ברור שבניגוד לעבר - הוא כבר לא משחק בונקר. יהיו בוודאי מי שיחלקו על דברים אלו, ובמידה לא מבוטלת של צדק. אותם גורמים לא מבוטלים בענף שרואים בנתניהו לוחם צדק שבא לעשות סוף סוף קצת סדר אחרי שנים של תקשורת חונטה מגויסת. הם יכולים להיות משקיעים זרים שממתינים לפתיחת שוק הטלוויזיה, אנשי ימין שחשו במשך שנים מודרים מהשיח התקשורתי או כמובן - עובדי ערוץ 20 ו"ישראל היום". אבל גם הם יוכלו להסכים שמעולם לא היה בישראל שר תקשורת שהוא במקרה, לפעמים, גם ראש ממשלה.