ובנימה אופטימית זו: בואו נדבר על הייאוש

"אם יש דבר שמייאש אותי זה שיחות עם ילדים פלסטינים במחנות פליטים", כך מספר כתב השטחים של חדשות 2 אוהד חמו, זאת במסגרת פרויקט עורך-אורח, בו אילנה דיין נטלה את שרביט עריכת וואלה ברנז'ה למשך שבוע, וביקשה לבדוק בין היתר מה גרם לחלק מבכירי העיתונאים לאבד השנה תקווה. ככה, שיהיה שמח.

"ילדים תמיד נותנים לך את המראה הכי ברורה של נרטיבים, ואתוסים של חברה, בלי ניסיונות לייפות את המציאות. לפני כמה חודשים ביקרתי במחנה הפליטים ג'נין במסגרת צילומי כתבה, וראיתי שם כמה ילדים רעולי פנים משחקים עם רובים בידיים. חלק שיחקו את צה"ל וחלק את חמאס ופת"ח. התחלתי לשוחח עימם, ושאלתי מה תרצו להיות כשתהיו גדולים, הם ענו - להיות לוחם, שהיד. מושאי ההערצה שלהם הם שהידים של המחנה. צריך לזכור שאלה ילדים שמעולם לא יצאו מאזור ג'נין, ועולמם טחוב, קטן, עצוב ועלוב".

"כשאתה מסתכל על זה - אתה מתמלא ייאוש. איכשהו בכל פעם הילדים האלה משקפים לי עד כמה העתיד נראה רע ועד כמה בעולם שלהם, של השחור-לבן, מאוד ברור שהכל מאוד מיליטנטי, שישראל לא קיימת במציאות שלהם ושמבחינתם הם יילחמו בנו עד שנעלם. אני לא כועס עליהם, כי הם משקפים את המציאות המאוד מייאשת שיש פה. אבל אני מיואש מהעובדה שהם נמצאים בסיטואציה פוליטית כזאת שמביאה אותם לחשוב ככה ולדבר ככה".

בניגוד למציאות הקשה של מחנות הפליטים, מה שמייאש את מגיש תוכנית הבוקר ברשת ב', אריה גולן, הוא מצב התאגיד ורשות השידור: "כרגע כולם תלויים על בלימה - גם עובדי הרשות, שלא יודעים האם תיסגר בסוף, וגם אנשי התאגיד. צריך לזכור שאנשים עזבו כל מיני תפקידים במקומות עבודה אחרים כדי לעבור לתאגיד. כמו למשל יאיר שרקי, שעזב תפקיד בחדשות 2, התחרט - וכפי שאתם פרסמתם - חזר לשם, ואני מבין אותו".

גולן הוסיף כי "אף אחד לא יודע האם באמת נתניהו תומך ביוזמה של ח"כ ביטן, האם זה חמק לו מתחת לרדאר - כפי שפורסם שהוא אמר זאת לאנשי הרשות. כל אי-הוודאות הזאת לא בנויה לשני הארגונים, זה שבפירוק וזה שבהקמה, ועכשיו גם כבר לא ברור מי בפירוק ומי לא בפירוק. פתאום הרשות בהקמה ואולי התאגיד בפירוק. זה מצב לא בריא ולא טוב, שמקשה על המון אנשים ומקשה על העבודה. צריך לסגור עניין ולהחליט מה עושים - וללכת הלאה".

עיתונאי מעריב, קלמן ליבסקינד, מסרב לחשוב על ייאוש כהלך-רוח: "ברמה העקרונית, אני לא במפלגה של המיואשים - אף פעם לא הייתי ולא אהיה. אני מהצד של המאמינים, לכן לא הייתי מיואש. אתה חווה קשיים הרבה פעמים, אבל ייאוש זה משהו שהוא פטאלי. בשביל להגיע למקום של ייאוש צריך כמעט תפיסת עולם - ותפיסת העולם שלי הפוכה. אני בא ממקום של אמונה שהיא אנטי-ייאוש. ברמה המעשית, אין ממה להיות מיואש. כשאני מסתכל ימינה ושמאלה, אני רואה המון טוב. זה נכון שיש מה לתקן, בכל מקום, ושום דבר לא מושלם - אבל בסה"כ המדינה הולכת קדימה".

ליבסקינד ממשיך ואומר כי "אמא שלי בת 86 בקרוב, ובגיל 13 הייתה ילדה יחידה שיצאה משערי אושוויץ. מאז עברו יותר מ-70 שנים, במונחי היסטוריה של עם - זה כלום. אני מסתכל עליה היום, היא עומדת בראש שבט גדול שמכיל 16 נכדים ו-18 נינים, הילדים שלה עוסקים בתחומי החיים במדינת ישראל הפורחת - איפה היא הייתה אז ואיפה אנחנו היום. מי שמסתכל על זה לא יכול להיות מיואש ממשהו - וזאת הפרספקטיבה שאני לוקח לחיים".

גם כתבת "עובדה", נסלי ברדה, לא משתייכת למפלגת המיואשים: "לא הייתה לי פריבילגיה לתת לתחושת ייאוש לחדור. זה דבר מאוד מסוכן, כי הפוזיציה שלנו כעיתונאים וככתבים חוקרים היא הרבה פעמים מול אנשים שאבדו להם כל התקוות, שהם במצב של רגע לפני ייאוש - אז לא עולה בדעתך להכניס את הייאוש פנימה. אם בנאדם שמחזיק בבטן סיפור משמעותי יאמין שיש ייאוש - אז הרבה מאוד מהסיפורים לא יצאו החוצה".

ברדה מוסיפה כי "מצד שני, כשאני מתעסקת בחומרים קשים וכואבים אז הלב נשבר, למשל, כשעשיתי את התחקיר השנה על ישי שליסל - התחקיר שחשף את מחדלי השב"ס והמשטרה ומה שהיה צריך לעשות כדי למנוע את הרצח של שירה בנקי ז"ל. אבל מה שמדהים בסיפור הזה, שדווקא ההורים של שירה, אורי ומיקה, לא אפשרו לטיפת ייאוש לחדור - והם אלה שאיבדו את היקר מכל. אני מודה שהם אלה שאיפסו אותי, לא באופן אישי אבל ברמת ההסתכלות, ברמה של לא לשקוע למצולות של צער או ייאוש מהמצב, אלא להמשיך לחפש את הניצוץ של התקווה. ברור שהלב נשבר, אבל זה לא ייאוש. הלחם והחמאה שלנו זה שאין בעולם ייאוש".

הפרשן הפוליטי של חדשות 10, רביב דרוקר, סירב לדבר על ייאוש – אבל ציין את הפספוס הגדול שקרה לו בשנה החולפת: "קיבלתי הדלפה שיש חקירה ענקית שבמרכזה עומדת פאינה קירשנבאום מ'ישראל ביתנו'. זה היה לפני שהכל התפוצץ, כשהיא עוד הייתה מאוד מכובדת במפלגה. המקור לא ידע להגיד לי כלום, לא ידע על מה החקירה - רק שפאינה עומדת במרכזה".

"ניסיתי לבדוק ועשיתי טעות נוראית: צילצלתי לבכיר במשטרה שהכרתי ושאלתי אותו לגבי זה. הוא התחיל לגמגם ואמר 'לעולם לא אשקר לך, לא יכול לענות לך'. כלומר, היה לי ברור שהסיפור נכון - אבל גם הוא לא אמר לי על מה החקירה. ברור שאם הייתי מצייץ את זה, אז הכל היה נפתח, אבל החלטתי לבדוק עוד ולחכות. בסוף למחרת הוציאו צו איסור פרסום על הפרשה. אבל ככה זה, ואלה הם חיינו".

ומה שייאש את טלי בן עובדיה - לשעבר עורכת שישי של חדשות 10, ועל פי המסתמן עורכת תוכנית התחקירים של התאגיד - היא התנהגות של הפוליטיקאים הישראלים.

לדבריה, "הציניות שבה הפוליטיקאים התנהגו, ובעיקר הקלות שבה הם הפרידו, פילגו וסיכסכו בין האזרחים. זה בא לידי ביטוי בכמה וכמה פרשות, בין אם בהצהרות חסרות האחריות של שרת התרבות, מירי רגב - שרק תרמה להרחבת השסע - וגם ובעיקר בפרשת החייל היורה אלאור עזריה. בפרשה הזאת הפוליטקאים שכחו שתפקידם האמיתי הוא אחריות חברתית וניצלו אותה, כל אחד, לפי האינטרס הפרטי שלו. גם אם המחיר של כל הסיפור הזה היה פגיעה ישירה בצה"ל ובמפקדיו".