פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "שבתרבות": כל טרול-פוליטי הוא בסיס לדיון מעמיק?

      מה היה קורה אם אחרי דיווח על האמירות של ביטן, היינו מחליטים להתעלם ממנו? האם באמת היינו מועלים בתפקידנו? כל נפיחה היא סדר יום? אבנר הופשטיין חושב שבכל הקשור ל"שבתרבות" - הגולם קם מזמן על יוצרו

      יו"ר הקואליציה דוד ביטן בשבתרבות במבשרת ציון: "מעדיף שהערבים לא יצביעו בבחירות" (חדשות 10)
      מצפה-קישקושין שבגלבוע. שבתרבות, אתמול (צילום: ערוץ 10)

      דוד ביטן הופיע ב"שבתרבות" כלשהי במעלה-אפריים כלשהו ואמר שהוא מעדיף שהערבים לא יגיעו/ ינועו/ ינהרו לקלפיות בכלל. שזה כאילו "ואוו". אולי אפילו "פפפפפפפ" או "ג'יזס פאקינג קרייסט" או "שיואו אני לא מאמינה". הגורל נחרץ: 24 שעות של פימפומי ביטן, זמרירי ביטן ויינות ביטן. בכל התוכניות, בכל המשדרים, בכל הרשתות ובכל האתרים. ובעיקר בכל העוצמה. שהרי אם לא נגיע פה לאביונה-ביטנית עד ראשון בצהריים מה שווים אנו?

      כמו אלכוהוליסטים, המכורים ליו"רים הזויים של קואליציות המוכרים לנו אמירות-סרק מטופשות בשלב השלף של השבת (מעורבב, לא מנוער), אנחנו חייבים לעבור כמה פאזות: בהתחלה "תדהמה" של כל מי שאכפת לו מהחברה הישראלית ומניקיון הפוליטיקה בכנסת (בעיקר כשאחרים צורחים). אחר כך "הכחשה" של ביטן או מירי רגב (או מקורביהם, דובריהם ומלחכיהם), ואז "הסברה" של הנאשם ("דבריי לא הובנו כראוי, התכוונתי לערבים בפזורה הקווקזית/ לנגני מנדולינה בסיביר") שאחריה בא שלב "החרטה". החרטה היא הזמרת השמנה ששרה בסוף האופרה המגוחכת של חיינו הציבוריים, ומכריזה (במנעד הגבוה ביותר הקיים): שבת מזמן כבר לא תרבותית, והגיע יום ראשון. אפשר ללכת הביתה.

      ובאמת, במקומות מתוקנים "החרטה" אמורה לסגור את הסיפור, אבל אצלנו יש שלב פוסט-אמת - "החארטה" - שבו מוצצים עוד קצת את הלימון ההפקתי-עריכתי המצ'וקמק הזה. אפשר למשל לעשות "תקציר הפרקים הקודמים" בהם רגב מרימה דגל, בוטשת רגל או מקיאה (מטאפורית, מטאפורית) על תמונותיו של גרבוז; אפשר להרים פאנל נאה שינתח וידקדק את היחסים בין ביטן לנתניהו ולתהות בארשת אקדמית: האם הגולם קם על יוצרו?

      מירי רגב שרת התרבות והספורט (צילום מסך , פייסבוק , מירי רגב)
      קהל אוהד ומראיין נינוח. מירי רגב (צילום: פייסבוק, מירי רגב)

      חזן, רגב וביטן למדו מהר מאד את הטריק

      השבת-תרבות התחיל לתפוס תאוצה לפני כמה שנים ובהתחלה נדמה היה שיש בו ערך מסוים. אלוף נשכח במיל. היה מגיע וחש נוח, באווירת הטריינינג של פוסט-צ'ולנט לאוורר פרשיה ביטחונית עלומה, או איש שב"כ אינטליגנטי שמשום לא נמצא בראש רשימת הטלפונים של ספרי ההפקה, נידב במאור פנים הצעות לגישה אחרת בגדה. הם לא חשו בנוח לדבר על הדברים הללו באולפן טלוויזיה לקול מצהלות הפרומואים, אבל איכשהו בהיכל התרבות של קריית מלאכי, בנוכחות קהל אוהד ומראיין נינוח, זה יצא להם די נקי. בעקבות ההצלחה אפשר היה לקוות ששבתות התרבות, ככל שיש בהן צורך אמתי, תעסוקנה בעניינים בוערים שקשה לתגמל בסדר היום התזזיתי, בין הצוללות והעמונות. נושאים שבמדינות אחרות דווקא מקבלים כותרות ראשיות: סל התרופות, ההגנה על הסביבה, ביטוחי חיים וצער בעלי-חיים.

      אלא שמהר מאד השתלטו גם עליהם הפוליטיקאים, כמו עדר של ברדלסים מורעבים בשדה של איילות שבריריות. והעורכים, בכל הפלטפורמות, ארבו לאמירה המגוחכת והמופרעת הבאה בתאווה בלתי-נסתרת לבשר. זאת שאינה מספקת שום כותרת אמתית, אבל כמו אקסטה במסיבה יוצרת אשליה של פאן-פאן-פאן. חזן, רגב וביטן למדו מהר מאד את הטריק. עכשיו ודאי יושבים להם יועצי תקשורת ופוכרים אצבעות: איך לגרום ללקוח שלי להכין פצצת אטום מעוררת צחנה במיוחד, בשבתרבות הקרובה במצפה-קישקושין שבגלבוע.

      הצעה לחבריי העורכים

      ומה היה קורה אם אחרי דיווח עובדתי על האמירות של ביטן, היינו מחליטים כולנו להתעלם ממנו? האם באמת היינו מועלים בתפקידנו? כל טרול-פוליטי הוא בסיס לדיון מעמיק? כל נפיחה היא סדר יום? הציבור באמת רוצה שנעסוק בשטויות של ביטן מבוקר עד לילה? ואם הוא רוצה - ניתן לו כל מה שהוא רוצה? תמיד? בכל שעה?

      הנה הצעה לחבריי העורכים מכל כלי התקשורת: כשביטן, רגב, חזן או עודה מעלים הצעת חוק או מקדמים תוכנית ממשית - תדונו עד זרא. כשהם סתם פולטים דבר שטות - דווחו ואז תסגרו עליהם מסך, מצלמה ומקרופון. הפעלת שיקולי עריכה ומינון בסיסי של טימטום אינם סתימת פיות אלא מדיניות אחראית של עיתונאים אחראים המסרבים להיכנע להזניה הבלתי-נתפסת של השיח הציבורי. להתראות בשבת הבאה, היכל הפיס בנאות-לשלשת. נראה אתכם מתאפקים.

      * הכותב הוא ראש דסק התחקירים בגלי צה"ל