קשה לסכם שנה, ואולי לא צריך. וואלה ברנז'ה מביאה לכם בתמצית את רשימת הדברים שנזכור מהשנה העומדת להסתיים, לא בלי להסביר למה דווקא הם אלו שחוללו שינוי שתוצאותיו יהדהדו עוד שנים רבות. אם בסוף תחושו אופטימיות יתר - יש גם הפתעה.
הניצחון של טראמפ - בזכות תקשורת אלטרנטיבית
לסטיב באנון, מי שניהל את הקמפיין של דונלנד טראמפ לנשיאות והפך לאסטרטג הראשי של הנשיא הנבחר, יש תוכנית רדיו בסיריוס, רדיו הלווין הפופולרי, והוא מנהל את אתר החדשות של הימין האלטרנטיבי, האלט-רייט, ברייטבארט. הרייטינג שלו לא הפריע לו ולשאר אנשי האלט-רייט לטעון שאין לעמדות שלהם שום מקום בתקשורת הממוסדת: זה לא היה בהכרח המציאות, אלא אסטרטגיה.
קצת אחרי הבחירות באנון אמר בראיון להוליווד רפורטר ש"בועת התקשורת היא מעגל של אנשים שמדברים לעצמם ואין להם מושג מה הולך בחוץ
זאת הייתה הפירצה שלנו".
הכישלון של המדיה הממוסדת הוא גם ההישג התקשורתי הכביר של השנה האחרונה, בידי הימין האלטרנטיבי - באמצעות ערוצי תקשורת ממוסדים-למחצה ורשתות חברתיות מובילות יותר או פחות (אחרי שחלק מהנציגים הבולטים של התנועה הושלכו מטוויטר, למשל), הימין האלטרנטיבי לא רק פמפם את העמדות שלו לקהל הולך וגדל והטמיע את התפיסה שקלינטון משתמשת בעולם הישן והמנותק של התקשורת הממוסדת כדי לשקר לציבור, אלא גם נהנה מהעובדה שהשימוש במדיה ישנה הוא בדיוק מה שגורם למטה קלינטון ולשמאל לשקר לעצמם ומסייע לנפילתם.
הל"א טיימס ומייקל מור - הדור החדש של הניבוי
בין שלל נביאי השקר של השמאל האמריקני בלטו שניים שלא הלכו שולל אחרי התחזיות הנאיביות שלפיהן קלינטון תרסק את טראמפ. במאי הדוקו מייקל מור הפך לויראלי כשהיה אחד היחידים שאמר שטראמפ יזכה, והגדיר זאת, בדרכו העדינה, כ"פאק יו" הכי גדול בתולדות ארה"ב, שיושיט הציבור לממסד.
הל"א טיימס היה היחיד מכלי התקשורת המרכזיים שהציג סקרים שניבאו את נצחונו של טראמפ. ההבדל המרכזי היה שהעיתון ביקש מהנשאלים לא רק לבחור בין המועמדים אלא גם לדרג את הסנטימנט שלהם לגבי המועמדים וזיהה מגמות של שינוי בדרך שבה הציבור תפס את שני המועמדים, גם כאשר לכאורה קלינטון הובילה.
במידה רבה, כפי שנייט סילבר הציג לפני כמה שנים סוג חדש של תחזית - מור והל" טיימס הציגו את הדור החדש של הניבוי. לא רק מספרים אלא יכולת להתחשב ברגש ציבורי בעת ניבוי הזוכים, הישג תקשורתי אדיר במערכת שקידשה את השחור והלבן ושכחה לגמרי את כל האפור שבאמצע.
מסמכי פנמה - התובנה שהביג-דאטה מחייבת שיטת פעולה אחרת
מעבר לעובדה שפרשת מסמכי פנמה כללה הדלפה חסרת תקדים של מיליוני מסמכים חסויים שמצביעים על שחיתות כלכלית גלובלית נרחבת ברמה בלתי נתפסת בכלל, נדמה שההישג התקשורתי הכביר במקרה זה הוא העובדה ש-100 כלי תקשורת ומאות עיתונאים שילבו את כוחותיהם במאמץ משותף בן כשנה למחקר של היקף המידע הבלתי נתפס הזה.
הדלפת מסמכים היא כמובן פרקטיקה עיתונאית מוכרת, ואפילו חשיפת טונות של מסמכים במכה הפכה לדבר כמעט שגרתי עם ויקיליקס (שעשו השנה קאמבק נאה עם לא מעט מסמכים מביכים במהלך מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב), אבל התובנה העיתונאית שתקופת הביג-דאטה מחייבת שיטת פעולה אחרת, אינטגרטיבית, עשויה לסמן שלב חדש בדרך שבה עיתונאים מתמודדים עם האתגרים של העידן האלקטרוני. ההגעה למסמכים היא כמובן שלב קריטי, אבל בלי כוח עבודה מיומן, אמביציוזי ומאוחד - יש לזה מעט, אם בכלל, ערך.
making a murderer וגם "צל של אמת"
מה בעצם תקשורת אמורה לעשות? לתקן עוול, לחשוף את האמת. מה יכול להיות תיקון עוול טהור יותר מאשר ניקוי שמו של חף מפשע? אחרי שהסדרה הדוקומנטרית ג'ינקס והפודקאסט פורץ הדרך "סיריאל" סללו את הדרך, הגיעה השנה Making a Murder והפכה על פיה את ההרשעה של סטיבן אייברי ברצח, שהייתה נראית בטוחה וחתומה. אבל מעבר לכך, ההשפעה העצומה של הסדרה וההד התקשורתי הרחב שלה חשפו את הנתק ההולך וגובר בין הציבור למערכת המשפט - שאחדים כינו חוסר הבנה מוחלט של השדה המשפטי ואילו אחרים הגדירו כ"חוכמת ההמונים".
בישראל תופעה דומה התגלתה אחרי שידור הסדרה המצוינת "צל של אמת", שיותר מכפי שהצליחה לערער את הרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה - הצליחה לחשוף כמה האמון של הציבור בהרשעה משפטית הוא שביר וזמני, וכמה מעט צריך בשביל שעשרות אחוזים מהציבור יכריעו - בלי שום השכלה משפטית או הבנה אמתית בחומר הראיות - שבית המשפט טעה. ההישג של התוכניות האלה גדול בהרבה מניקוי שמו של אדם: הם חושפים תבנית חברתית חדשה שהשפעותיה עוד יהדהדו מן הסתם בשנים הקרובות.
ולסיכום, חשים אופטימיים? בימים הקרובים וואלה ברנז'ה תפרסם גם רשימת הכישלונות.