"מגדלור מעורר תקווה"; טור פרידה מאחד מחוקרי התקשורת החשובים בישראל

פרופ' דן כספי, שהלך שלשום לעולמו לאחר מחלה קשה בגיל 71, הוא אחד מחוקרי התקשורת הידועים והחשובים ביותר בישראל. "הוא הניח את היסודות ללימודי התקשורת באוניברסיטה הפתוחה", ספדה לו מי שהייתה סגנית נשיא האוניברסיטה הפתוחה, פרופ' יהודית גלעזר. למעשה, היא המעיטה בחשיבותו. ספריו, שראו אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, הפכו בתוך שנים ספורות לנכסי צאן ברזל בלימודי התקשורת בכל המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, ודומה שאין סטודנט אחד לתקשורת בארץ שלא גדל על ספרים אלה.

כספי, "דני" בפי כל, לימד באוניברסיטה הפתוחה, באוניברסיטת בר-אילן ומאז שנת 2000 עשה כפרופסור בחוג לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בנגב, שם גם עמד בראש המחלקה לתקשורת במשך שנים אחדות. אלא שמעבר לעבודתו האקדמית הענפה, שהשתרעה לאורך עשרות שנים, הסתתר סיפור אישי יוצא דופן.

כספי, שעלה בגיל 14 ארצה עם משפחתו מרומניה, נולד פגוע משיתוק מוחין. לידידיו סיפר רבות על נחישותה של אמו, שמעולם לא ויתרה עליו ושהכירה ביכולותיו ותמכה בהם ללא לאות וכנגד כל הסיכויים. המשפחה התיישבה במעברה בבאר-שבע, והילד הנכה, שסבל ממום גופני ומליקויי דיבור, לא ידע ולו מילה אחת בעברית. בתוך זמן קצר השתלט על השפה החדשה, ובעזרת מכונת כתיבה שנרכשה עבורו, הצליח למצוא אפיקים כתובים לרעיונותיו ולמחשבותיו.

עם סיום הלימודים בבית הספר התיכון בא לירושלים כדי ללמוד סוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית. הוא גבר בזה אחרי זה על החסמים והמעקשים האקדמיים, נמנה עם הצוות המייסד של כתב העת של המחלקה למדע המדינה ואף שימש כעוזר הוראה. היו סטודנטים שהתקשו תחילה להתמודד עם המרצה יוצא הדופן, אדם שמתקשה בדיבור ובהליכה, אך חיש מהר למדו להוקיר ולהעריך את דרך החשיבה המקורית שלו, את חוכמתו, את הערותיו העוקצניות ואת נכונותו לקרוא תיגר על מוסכמות.

אני הייתי אחד הסטודנטים הללו. כספי שימש אז עוזר הוראה באחד הקורסים במדע המדינה. הוא ישב בשיעורים בפינת החדר. לעתים, הוסיף הערות משלו על דבריה של המרצה. לנו, כסטודנטים, זה נראה תחילה קצת מוזר, כאשר עוזר הוראה מעיר על דברי המרצה. לעתים, גם החליף אותה בשיעורים. עד מהרה הבנו שכספי איננו עוזר הוראה רגיל, וכי אפילו המרצים מתייחסים אליו כאל מישהו משלהם.

אז גם הצטלבו דרכינו, שהניבו ספרים ומאמרים משותפים רבים. כחבר, עקבתי אחריו מקרוב כאשר נסללה דרכו באקדמיה. לא תמיד בקלות, לא תמיד על זרי שושנים. הוא לימד תחילה באוניברסיטה העברית, אחר כך עבר לאוניברסיטה הפתוחה, שם ייסד את לימודי התקשורת, ולפני כעשור וחצי עבר לאוניברסיטת באר שבע שבה כיהן גם כראש המחלקה לתקשורת. במשך השנה כתב וערך כ-20 ספרים ופרסם עשרות מאמרים אקדמיים בתחומים שונים הקשורים לתקשורת בישראל. ובכל השנים האלה, לא נתן לנכות ולקשיים הפיזיים לשבש את חייו.

הוא נסע לכנסים אקדמיים בחו"ל, לעתים לבדו ולעתים בלוויית רעייתו המסורה דליה, ואף תרם ממרצו ומזמנו לסיוע לבעלי לקויות (למשל: מאבקו לשילוב תרגום לשפת סימנים לסובלים מקשי שמיעה, או למען קשישים). ובתוך כך מצא זמן לפעילויות שונות, שכולן קשורות לתחביב שהיה לו לעיסוק ולעיסוק שהיה לתחביב: התקשורת. הוא שימש יועץ לתכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת" והיה יועץ אקדמי של ביה"ס לעיתונאות "כותרת".

כספי היה הרוח החיה מאחורי הקמת האגודה הישראלית לתקשורת, וכיהן כנשיאה הראשון ואף היה חבר הוועד המנהל של רשות השידור. ספרו "סליחה, תקלה", המתאר את חוויותיו האישיות מתקופת כהונתו ברשות, הוא מסמך רב-חשיבות למי שמבקש ללמוד על המתרחש מאחורי הקלעים של ארגון השידור הישראלי שעתידו לוט בערפל. בשנים האחרונות, לאחר פרישתו לגמלאות, החל מפרסם בקביעות בלוג בשם "דן בתקשורת". זו הייתה במה צולפנית ומתוחכמת על התקשורת בישראל ועל הקשרים בינה לבין הפוליטיקה.

אירועי השבועות האחרונים רק הוכיחו עד כמה רבים מהדברים שנכתבו בבלוג זה לא היו רק הגיגים של איש אקדמיה היושב במגדל השן אלא תיאור וניתוח אמיתים ועצובים של המציאות.
ספריו – שהתמקדו בנושאים כמו תקשורת ופוליטיקה, דעת הקהל והתקשורת בישראל – מפארים כל ספריה אקדמית בישראל.

אך מעבר ליצירתו האקדמית העשירה, ייזכר כספי גם בזכות ספר יוצא דופן, אישי ומרגש – "אבא של ענבל". בספר זה, שאותו כתב לבתו היחידה ענבל בהיותה בת שש, הוא מסביר-מספר לילדה הקטנה על אבא הסובל מנכות ומשיתוק מוחין, ואורג שטיח-של-הבנה בין השניים. נכים רבים רכשו את הספר והעניקו אותו לילדיהם. המילים המודפסות הכשירו לבבות והמסו אי הבנות. היום ענבל היא אמא לארבע בנות, והספר סייע גם להן להבין מדוע הסבא שלהן קצת שונה מאנשים אחרים.

בחברה שאינה תמיד סובלנית כלפי נכים ובעלי לקויות, הצלחתו של כספי בעולם האקדמי היא מגדלור מעורר תקווה. היא מלמדת את החברה שמסביב כי יש לתת לנכים הזדמנויות וזכויות שוות, ובעיקר – היא אור של תקווה לנכים, שאין דבר העומד בפני כוח הרצון והכישרון. גם לא המגבלות הפיזיות.

* פרופ' יחיאל לימור כתב יחד עם פרופ' כספי מספר ספרים בתחום התקשורת