בתחילת שנות התשעים ביקשה אשת העסקים גליה אלבין, אז שותפה בעיתון "גלובס", למכור את חלקה. אחד הגורמים שלהם הציעה את המניות, לדבריה, היה נוני מוזס. "הרמתי לו טלפון", היא מספרת, "הוא ראה בזה פוטנציאל. אז לא היה עוד עיתון כלכלי, לא היה דה מרקר, לא היה כלום. זו בשבילו הייתה הזדמנות לפתח משהו כלכלי. ברגע שמכרתי לנוני, זה היה הטריגר לאליעזר פישמן לקנות חלקים מ'ידיעות אחרונות'. בגלל הרכישה הזו נכנס פישמן ל'ידיעות'".
הסיפור הזה, שנחשף כעת לראשונה ויובא במלואו בתחקיר "המקור" (הערב 21:00, ערוץ 10), הוא המחשה נוספת למה שידענו אבל גילינו ביתר שאת בפרשת מוזס-נתניהו: לציבור בכלל, ולציבור העיתונאים בפרט, אין מושג מה קורה מעל הראש שלו. "גלובס" מעולם לא פירסם כי מוזס היה שותף בעיתון. מילא העיתונאים - אפילו מנהלים לשעבר בעיתון טענו בפניי שלא שמעו על כך מעולם. מניותיה של אלבין נרשמו על-שם "החברה לנאמנות של בנק כללי", שיטה ידועה של בעלי הון שאינם רוצים להיחשף. המשמעות: אלא אם כן אלבין הוזה (פישמן ומוזס לא הגיבו לשאלות בנושא), נוני מוזס יכל להשפיע במשך שנים על הקו של העיתון הכלכלי המוביל במדינה, בהתאם לאינטרסים שלו מבלי שאיש יודע שהוא מסתתר שם, מאחורי הדפים הוורודים.
אבל הסיפור המרכזי בפרשת פישמן הוא דווקא לא אנשי עסקים שמסתירים את הבעלות שלהם על כלי תקשורת, אלא להפך: העובדה שכולם, והבנקים בפרט, ידעו היטב שפישמן הוא בעל השליטה ב"גלובס" ושותף ב"ידיעות אחרונות", היתה הנכס הגדול ביותר של איש העסקים הייחודי הזה, שפעם היה טייקון התקשורת והנדל"ן הגדול בישראל. בחודשים האחרונים דובר לא מעט על ההשפעה שהיתה לכך על טיפול ה-VIP שקיבל פישמן מהבנקים. ב"גלובס" טענו מנגד כי פישמן כלל לא היה מעורב בתכנים העיתונאיים, ושאלה לא הושפעו כלל מהאינטרסים של בעל הבית וחבטו, כשצריך, גם בבנקים.
הדוח שיכול היה להביך את ציון קינן - ומעולם לא פורסם
עבדתי ב"גלובס" שבע שנים, מ-2004 עד 2011, וכמיטב המסורת שהנהיגו לאחרונה ב"ידיעות אחרונות" אני יכול להעיד שגם אליי פישמן מעולם לא התקשר, ופרט לשיחה זועמת אחת עם בנו אייל, שאינני מצליח להיזכר בפרטיה - למעשה מעולם לא חשתי במעורבותו. חפירה בארכיון "גלובס" תגלה גם כתבות ביקורתיות כלפי הבנקים. אני עצמי פרסמתי בעיתון תחקירים על בעלי הון חזקים, חלקם ידידים ואפילו שותפים של פישמן, ללא שום הפרעה. כתב אחד אפילו סיפר לי איך כשהכין תחקיר על אחד מטייקוני המשק, סיפר לו זה כיצד ביקש מפישמן "להוריד אותך ממני" ונענה במשפט המדהים: "אני לא רוצה לקצץ את הכנפיים לעיתונאים שלי".
אבל הסיפור המלא, כמובן, מורכב יותר. ראשית, בשנים האחרונות החלה בתו של פישמן, ענת מניפז, להשתתף בישיבות העורכים השבועיות. לא בדיוק יישום אידיאלי של עקרון ההפרדה בין בעלים למערכת העיתונאית. לא צריך הרבה יותר מזה כדי להשליט את "רוח המפקד", מה גם שמניפז לא נמנעה ממעבר על טקסטים וחלוקת הערות ברמת הפינצטה. שנית, כאשר האינטרסים של פישמן התנגשו באופן חזיתי באינטרס העיתונאי ובזכות הציבור לדעת התנהלות העיתון בהחלט העלתה סימני שאלה. הסיפור הבא שאנו מפרסמים הערב לראשונה הוא המחשה שאין טובה ממנה: לפני כמה שנים קיבל אבי שאולי, אז כתב שוק ההון ב"גלובס", את סקופ חייו מקור בנקאי פגש אותו בבית קפה בתל-אביב, ומסר לו דוח פנימי של בנק הפועלים שפירט את כל החובות הבעייתיים של מי שאז נתפסו כטייקוני המשק הגדולים ביותר: לב לבייב, יצחק תשובה, מוטי זיסר, בני שטיינמץ, וכמובן אליעזר פישמן. צריך להבין: מידע כזה כמעט אף פעם לא מגיע לעיתונאים. במסמך שהשיג שאולי היה הכל: מספרים מדוייקים, תאריכי פירעון, הסברים על פעולות הבנק, בקיצור חלומו הרטוב של כל עיתונאי.
פרסום הדוח היה גורם מבוכה אדירה לציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים דאז, מכיוון שהיה מציג אותו כמי שלא מסוגל לשמור על הסודיות הבנקאית עבור לקוחותיו הגדולים ביותר. לא קשה לדמיין את מבול הטלפונים הזועמים שהיה מקבל דקות לאחר הפרסום מצמרת המשק. מצד שני, איזה עיתון שפוי (ובעיקר נקי) בדעתו לא יפרסם סיפור כזה? נלהב ונרגש מיהר שאולי למשרדי המערכת בראשון לציון, במחשבה תמימה כי הדוח הפנימי יהפוך במהרה לשער מהדהד, מקסימום עם צינזור הנתונים לגבי פישמן (בכל זאת, בעל הבית), והציג את הדברים לעורכיו. נחסוך לכם את המתח: הדוח הזה מעולם לא פורסם.
כש"גלובס" תקף את פישר והתייצב לימינו של דנקנר
מקרה מבחן מעניין שימשה גם פרשת דני דנקנר, שהסעירה את העיתונות הכלכלית ב-2009: נגיד בנק ישראל דאז, סטנלי פישר, דרש את הדחתו של דנקנר מראשות בנק הפועלים ונמנע מלספק הסברים מפורטים לציבור. דה-מרקר תמך בפישר ודרש את ראשו של דנקנר, והצדיק זאת בין השאר בפרסומים שלו עצמו אודות התנהלותו הבעייתית. "גלובס" תקף את פישר והתייצב לימינו של דנקנר, בנימוק שלא ידוע דבר שמצדיק את הדחתו. בעוד שהבעלים של "גלובס" קיבל אז יחס רך ורחום מבנק הפועלים, הבעלים של "הארץ", עמוס שוקן, שגם היה חייב לא מעט כסף לבנק הפועלים, טוען בכתבה כי כלפיו הבנק נהג בתקיפות יתרה. האם יש קשר בין הדברים? בבנק כמובן מכחישים. שוקן משוכנע שכן, ושהביקורתיות של גיא רולניק ואנשיו היא שהקשיחה את טיפול הבנק בחובותיו.
במקרה אחר, שנחשף בזמנו על-ידי אביב הורביץ בעיתון "העיר", גנז "גלובס" כתבה ביקורתית בת אלפי מילים על גליה מאור, אז האישה החזקה של בנק לאומי לטענתו משיקולים עיתונאיים ומשפטיים. מה שלא היה ידוע אז ומתברר כעת, הוא שממש באותה תקופה גילה בנק לאומי כי חברות פרטיות של פישמן איבדו חלק גדול מהמאזן שלהן בגלל הימורים פיננסיים כושלים, ונכנס איתו למשא ומתן בנוגע להסדר חובות. כל זה התנהל במחשכים: בניגוד לחובות של הטייקונים לקופות הגמל וקרנות הפנסיה שלנו, שהפרטים אודותיהם מדווחים לבורסה, מה שמתנהל ביניהם לבין הבנקים נשאר כמעט תמיד בחדרי חדרים, כאשר טובי העיתונאים הכלכליים מתקשים לחדור את מסך הברזל הקרוי "סודיות בנקאית".
במקרה של פישמן, חוסר הידיעה של הציבור הוא מה שאיפשר לפארסה להתרחש: מהתחקיר שנשדר הערב עולה כי למרות שכבר אז לפישמן לא היה שום סיכוי לפרוע את כל חובותיו לבנקים (הוא עצמו הצהיר, בתיק משפטי שהתנהל הרחיק מעין התקשורת, כי לא תיתכן "התאוששות משמעותית" כזו), הבנקים איפשרו לו להמשיך להתנהל כרגיל. מי שסייעה לכך מבלי דעת היא התקשורת, שברובה המשיכה לתארו כטייקון-על בלתי מנוצח, ואף להעניק לו פרסים ועיטורים. "כלכליסט" (שגם בו היה לפישמן חלק כשותף ב"ידיעות אחרונות"), למשל, בחר בפישמן למקום השני במדד אנשי העסקים "הטובים למשק" (המדד ש"חושף מי באמת תורמים למשק"). "גלובס", מצידו, העניק לפישמן את "אות היזמות הגלובלית". בהכרזה החגיגית שנערכה בועידת העסקים השנתית של העיתון, קרא העורך הראשי חגי גולן לפישמן לבמה, והסביר: "אליעזר, אנחנו מעניקים לך את האות למרות ולא בגלל שאתה הבעלים של 'גלובס'".