במותו לקח איתו חתן פרס ישראל דיוויד רובינגר לא רק את מצלמת הלייקה הישנה שלו שהתעקש לצלם איתה ממש עד לחודשים האחרונים. מותו של רובינגר גם חתם סופית את עידן הפילמים, ניירות ההדפסה, ותמיסות הפיתוח, ואיתם עולם שלם של ריחות משכרים שכבר לא יחזור.
הליכתו גם נועלת את פרק "צלמי העיתונות" כמו שאנחנו היכרנו אותו, מבלי לפגוע חלילה ברובי קסטרו שלנו, יוסי אלוני, אלכס ליבק, אבי הזאב, שאול גולן ומיכאל קרמר (מעריב, הארץ, חדשות ז"ל, וידיעות אחרונות בהתאמה), יבדלו לחיים ארוכים.
המקצוע, בואו נודה, די ניכחד. עד שצלם העיתונות יגיע לשטח, העסק ייתפר מכל הכיוונים בידי שירותי ההצלה, ארגונים אידאולוגיים מטעם, ושלל בעלי סמארטפון מזדמנים. במקרה הטוב לצלמנו הוותיק תיוותר עבודת הדוקו האיכותנית, שרק אתרי חדשות מובילים יכולים להרשות לעצמם עדיין להכיל ולפרנס, ובמשורה. רוצה להיות צלם בתקשורת? בבקשה וידאו, סטילז, סאונד, כולם עליך, וגם תהיה שדרנו מהשטח לעת מצוא, והכל עם קופסת לייביו על הגב, ושיהיה מקליק.
אבל כשדיוויד רובינגר לקח באותו בוקר של 30 בנובמבר 1947 את המצלמה המיכנית שלו (מעבירים פריים באצבע), הוא לא חשב על טראפיק. הוא חשב היסטוריה. מעגלי ההורה של הלילה שלפני סירבו לדעוך, והצלם הצעיר רץ לתעד מחזה מטורף שלא ניתן היה לחשוב עליו עד לאותו רגע. ערימת ירושלמים, עם דגל ציוני, חוגגים על משוריין בריטי את המדינה שבדרך.
50 שנה אחרי, ערב כ"ט בנובמבר 1997, יזם המפיק מיכה שגריר ז"ל פרויקט שלוהקתי לביים עבור חדשות 2 משחזרים את התמונה ההיסטורית של רובינגר. התמונה מהכותל נשחקה עד דק כבר עם תום קרבות ששת הימים, ודווקא זאת מנובמבר נשארה בצילה.
יצאו שליחים לכל קצות תבל לחפש את האובייקטים שנדמה ומצולמים על גבי המשוריין, הובא מהיכן שהוא משוריין אותנטי, רובינגר עצמו הוביל את השחזור - ויצא מין מארג אנושי שלי עדיין צובט בלב. היכן כולם היום? לא אדע, אחד לפחות כבר לא איתנו. האיש רב החן עם הלייקה ביד.
* הכתבה שודרה ב"אולפן שישי" בנובמבר 1997, באדיבות חדשות 2
