מי שעוקב אחרי הפוסטים של יגאל סרנה מאז הוגשה נגדו תביעת דיבה מצידם של בנימין ושרה נתניהו, יכול לחשוב בטעות שהנתבע מנהל את מאבקה של העיתונות החופשית בארץ ישראל על הזכות לחשוף אמת מוחנקת אודות ראש ממשלתה.
זה היה יכול להיות הירואי (הייתי גם שמח להשתתף בצעדה הזו), רק שבפועל כמות האנרגיה המושקעת בסיפור-זוטא שאיש אינו יודע להעיד אם היה או לא, אינה עומדת ביחס ישר לחשיבותו. סרנה הוא עיתונאי ותיק וכותב ששמו הולך לפניו. אלמלא היה כזה ספק אם יכל להחזיק קהל אוהדים כה מסור שממשיך לעבות באדיקות את קירות הבועה שבתוכה הוא מתנהל. וככל שיותר מריעים לו, כך נדמה שסרנה שוקע בקצף: שמח שמתקיים בכלל דיון, מתנבא שראש הממשלה יחמוק ממנו, מבסוט לעמוד מולו בבית משפט, מפיק הנאה צרופה מחקירות פרקליטיו וכו'.
בכל הנוגע ל"אמת דיברתי" (והמשפט בסוף מתנהל על זה) - נדמה שסרנה זקוק לנס של ממש. לא צריך להיות ראש דסק תחקירים של שומקום כדי להבין שעדות עלומה מ"חבר של חבר" הנאמרת בבית קפה "התחתית" (אפילו הקלישאות על עיתונות תל-אביבית שחוקות בסיפור הזה) אינה בסיס לפרסום על "מקרה שהיה".
מי מאיתנו לא מכיר את תחושת התסכול: יושבים בארוחת שישי, שומעים מאורח סיפור נפלא שקרה בשב"כ או במוסד או במפעל לשימורים, וכשיום ראשון מפציע העובדות והעדויות לא מתגבשות לכלום. מה עושים? מחניקים את תאוות הפרסום ומאפסנים את פריט המידע בכספת, ליום אביבי שבוא מישהו ילחש לנו באוזן חתיכה נוספת בפאזל.
אז סרנה טיפס על עץ גבוה מדי וחשב שבגלל שבפייסבוק מדובר, איש לא ישים לב. שזה כבר מוזר, כי סרנה יהיה הראשון לטעון שמולו במסדרון הסטרילי בבית המשפט צועד אחד השועלים הנכלוליים בתולדות הפוליטיקה הישראלית, אדם שכונה "קוסם" בגלל יכולתו לסחרר כמעט כל מצב מגוחך לטובתו.
באחד המפגשים הארוכים להחריד של נתניהו עם עיתונאים, עלה שמו של סרנה. חלק מהנוכחים בשלב ההוא (שלוש שעות אחרי תחילת המפגש פלוס שעתיים המתנה בחוץ) כבר רצו לחתוך את הורידים מגודש הדיאגרמות והחפירות של רה"מנו. ובכל זאת את מבט "החתול שבלע את השפמנון" שביבי עטה על פרצופו כששמו של סרנה הוזכר, יתקשו למחוק מזכרונם. "הוא עוד ישלם על זה", הפטיר החקיין של מריאנו אידלמן, ולא היה ספקות שהוא מתכוון לכל מילה. "מי יודע? כשנהנים למה לא", התוודה בבית המשפט אתמול כשנשאל אם ינהל תביעות דיבה נוספות.
צר לי על סרנה שמתפנק עכשיו באמבטיית המרשמלו של אוהדיו - אבל יותר צר לי עלינו. כי כשנתניהו יצא עם רעייתו את בית המשפט אחרי מה שהולך ומסתמן כהחלטה שהוציאו דיבתו רעה, הוא לא ימהר לחמוק לתוך האוטו הממוגן (ולא בגלל שהוא מפחד ממה ששרה תעשה בכביש 1). במקום זאת הוא ישים פעמיו אל בית סוקולוב ושם ירקוד על המדרגות עד שתיפח רוחו בקירבו. מקרה סרנה יהפוך למנטרה קבועה בתגובותיו ובנאומיו כמעט כמו איראן ויוני.
מראש ממשלה שתובע תביעות-סרק משתיקות שנדחות או נעלמות כלא-היו, מאדם שהאמת השגורה בפיו סלקטיבית (במקרה הטוב) - הוא יהפוך לראש הממשלה שלא נבהל מעיתונאים בריוני-מקלדת כביכול, שהוציאו לו ולאישתו האומללה שם רע, ולא בחלו באמצעים כדי לשים אותם ללעג. אני אומר "עיתונאים" כי סרנה כאישיות עצמאית, אינו חשוב לנתניהו כלל. הוא המשל, ואנחנו - כולנו - הנמשל.
אז סרנה אכל בוסר ושיני כולנו תקהינה. אפשר כמובן לצפות שהציבור יבין שנתניהו ממנף פוסט זעיר למימדי ענק לשם ביסוס מעמדו התמידי כקורבן. אבל יש לי תחושה שגם הפעם, אלה תהיינה ציפיות שווא.
* הכותב משמש כראש דסק תחקירים בגל"צ