עזבתי את מכון ויצמן ועברתי לתאגיד. מה אעשה עכשיו?

הצטרפתי לדסק הכלכלי-חברתי של 'כאן' רק לפני מעט יותר מחודש, אך לצעד הזה קדמו חודשים רבים של התלבטויות ומחשבות. מצד אחד, חשתי כי מדובר במיזם שאין כדוגמתו עוד בשוק העיתונות הישראלי – מיזם שאינו רק חדשני, אלא גם ערכי. כזה שעוסק בדברים שבאמת חשובים ומעניינים אנשים, ואינו מונע משיקולי רייטינג. חלום של כל עיתונאי. וכמי שעוסקת בעיתונות מגיל 17, ומאמינה בכוחה ובחשיבותה לחברה שלנו, זו הייתה קריאה שקשה מאוד לסרב לה. הזדמנות של פעם בחיים.

מצד שני, חששתי לגורלי התעסוקתי ולפרנסתי, שלהם תרומה חשובה לכלכלת המשפחה שלנו, הכוללת מזה שנה גם את בני התינוק, דניאל. שלא לדבר על כך, שרק באחרונה רכשנו דירה ולקחנו משכנתא, מה שאומר שהתחייבויותינו הפיננסיות רק גדלו (וזה בנוסף, כמובן, לשלל ההוצאות שגם כך מתרבות, כשיש תינוק לדאוג לו). בקיצור, חשתי את האחריות רובצת על כתפיי, ותהיתי איך עליי לנהוג. תוסיפו לכל זה את העובדה שטרם הגעתי לתאגיד, עבדתי במקום עבודה יציב ומסודר מאוד, כזה שללא ספק מבטיח ביטחון תעסוקתי ושכר מכובד: מכון ויצמן למדע. הקונפליקט הזה ליווה אותי תקופה ארוכה, כשרגע אחד אני חשה שהתאגיד הוא הזדמנות שאסור להחמיץ, ורגע אחר אני משתתקת מפחד, ותוהה מה יקרה אם, ואיך נסתדר.

ובכל זאת בחרתי לעבור לתאגיד. למה עשיתי את זה? מעבר לעניין ולהתלהבות הרבים שהתפקיד שלו יועדתי עוררו בי, גם הנחתי – אולי בנאיביות – שאם המדינה העבירה חוק, והגוף שהקימה מגייס עובדים נמרצות, אז הגוף הזה יקום, ואם לא יקום, אז העובדים יישמרו. ועוד הנחתי, שאמנם ביבי רוצה להכשיל את התאגיד, אבל יהיו די שומרי סף וחסמים ובלמים שלא יאפשרו לו לעשות כל שעולה על רוחו.

כך שבשורה התחתונה, בימים האלה אני חרדה. חרדה מאוד. למדינה שלנו, וממה שנהיה ממנה, אך גם – ברמה המשפחתית – ליכולת שלנו לעמוד בהתחייבויות הכלכליות שלקחנו על עצמנו. לקחנו אותן מתוך אמונה שאם המדינה הקימה גוף שידור וקראה לך להצטרף אליו, אז אפשר לסמוך עליה. ואפשר לצאת מנקודת הנחה, שהיא לא מתייחסת בקלות דעת לפרנסתם של אנשים. והיא לא משחקת בהם כפיונים, שיום אחד הם מגויסים לצורכיה, וביום שאחרי נשלחים הביתה כלאחר יד.

אז אם משה כחלון, הלוחם החברתי, קורא שורות אלה, אני מקווה שהן יחדדו עבורו את העובדה, שעם מחויבותה של המדינה כלפי עובדיה – עובדים שגויסו, כי כך היא קבעה שצריך לעשות - אי אפשר לשחק מטעמים כל כך לא ענייניים. אחרת, זו תהיה הפקרות, ובגידה של ממש. פשוט כך.

* הילה ויסברג היא כתבת בדסק הכלכלי-חברתי של תאגיד השידור הישראלי