אחיי עובדי התאגיד, דברו על הפרנסה, לא על "דמוקרטיה"

כששמעו עיתונאים במערכות רבות בארץ על מתווה הפשרה בעניין התאגיד, והבינו את משמעותה - אחת המחשבות הראשונות שלהם הייתה על הקולגות לשעבר, החברים והמכרים שלהם בתאגיד (השמאלנים והימנים, החילונים והדתיים גם יחד!), ותחושת חמיצות ודאגה כנה לגורלם. זה עניין אנושי, לא סולידריות ברנז'אית אוטומטית ומנותקת: אנחנו מכירים את מצבם המשפחתי, את ההתלבטויות ללכת לתאגיד, אם היו כאלה, את העבודה שעשו עד כה במקום העבודה החדש, את המכה המפתיעה והדמיונית שנחתה עליהם ואת האפשרויות בשוק העבודה.

לכן היה מעט מפתיע לראות את העיתונאי שאול אמסטרדמסקי, עורך הדסק הכלכלי בתאגיד החדש, הודף את שאלתה הראשונה של קרן מרציאנו ב"אולפן שישי" על התחושות האישיות שלו, או מה יהיה אתו עכשיו, או משהו בסגנון. כמו במיומנות של פוליטיקאי שלא עונה על שאלות שהוא נשאל, ומסיט את הדיון לנושאים אחרים, אמסטרדמסקי הכריז בביטחון: "הנושא הוא לא אני. הוא הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי". העיתונאי הבכיר, נשוי ואב לילדים קטנים, כמדומני לא התייחס עצמאית לנושא האישי או לחרדת הפרנסה של עובדי התאגיד לאורך כל הראיון.

מסרים דומים הועברו על ידי עובדי תאגיד אחרים ברשתות החברתיות. גם בפרסומים של ארגון העיתונאים על ההפגנה במוצ"ש, ובהפגנה עצמה, ניתן מקום אזוטרי למצוקת העיתונאים כעובדים, ועל העוול האישי שנעשה להם, והושם דגש רק, או בעיקר, על העוול שנעשה ל"מדינה" ול"תקציב", ל"ציבור" ל"עיתונות החופשית" ול"דמוקרטיה".

המהלך של ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר כחלון הוא, קודם כל - בראש ובראשונה - מהלך ציני וחריג ביותר (שלא כמו התערבות פוליטית בתקשורת), שנעשה על גביהם של מאות עובדים, שהם במקרה - או שבכלל לא במקרה - עיתונאים. העובדה שהמדינה, המעסיק הגדול במשק שיש לו חבויות מוגדלות של דוגמא ואחריות, מבטלת כלאחר יד החלטות שהיא עצמה קיבלה ושהסתמכו עליה עשרות בעלי ובעלות משפחות, מפרנסים ומפרנסות, היא שערורייתית ממש. זו הבעיה הראשונה, האובייקטיבית, הגדולה, המרכזית ויוצאת הדופן בסיפור הזה, והיא נוגעת לימין, שמאל, הבית היהודי והרשימה המשותפת.

זה לא דומה בשום צורה למה שנעשה לעובדי רשות השידור, שגם הם קולגות וחברים, ושגם בקרבם צפויים להיות פיטורים מצערים באמת, בגילים מאוחרים, בשוק עבודה רווי. ההחלטה (העקרונית, לא הפרטנית) בעניינם התקבלה אחרי שוועדה בלתי תלויה, שמונתה על ידי המדינה, בחנה לעומק את נושא הרפורמה ברשות השידור ואחרי ש"שנים קראו לרפורמה הזו", כלשונו של נתניהו במאי 2014. הסיבות להחלטה הזו - שחיתות, סיאוב, ג'ובים, מינוי מקורבים, מעורבות פוליטית ובזבוז משאבי ציבור - היו עובדות שאין עליהן עוררין שהיוו מושא לתחקירים, סרטים וכתבות רבות, והרפורמה פורסמה בשקיפות וחודשים ארוכים לפני יציאתה לדרך. חלק גדול מעובדי הרשות נקלטו בתאגיד, ועל פי הפרסומים היו זכאים לפיצויי פרישה מוגדלים.

כל זה, כאמור, לא דומה להחלטה דרמטית שהתקבלה במחשכים בעניין עובדי התאגיד, בתוך חמש פגישות, בין שני פוליטיקאים, ושגם איש ליכוד כמו יהודה גליק לא יודע או מבין למה היא התקבלה.

לטענות של ראש הממשלה ויו"ר הקואליציה דוד ביטן לפיו "ההנהלה של התאגיד היא אנשי שמאל שבאו לממש את האג'נדה שלהם" וכי "בירור של התקציב מצדיק השארה על כנה של רשות השידור" אין כל ראיות או הוכחות, נהפוך הוא. גם הטענות, האולי מוצדקות, של עובדי רשות השידור כאילו הברנז'ה לא התגייסה בזמנו לטובתם ובדבר יהירות או התנשאות של אנשי התאגיד כלפיהם אינה רלוונטית להחלטה האחרונה של ראש הממשלה.

אם כן, עוד לפני המילים הגדולות (והמוצדקות) של "דמוקרטיה" ו"חופש עיתונות", זהו קודם כל מאבק נגד החלטה שרירותית, לא מוסברת, וגם לא הגיונית, על פיטוריהם של מאות עובדים בשירות המדינה.

צריך להודות, גם אם בצער רב: כאשר עובדי התאגיד מדברים על "חופש העיתונות" ו"חירות הביטוי" הם מדברים אל עצמם ואל רוב אנשי התקשורת.

בעיני שאר חלקים רבים בציבור ובקרב נבחריו "דמוקרטיה" הוא שלטון הרוב, ולפיכך נתניהו - על 30 מנדטיו - יכול לעשות מה בא לו. גם בואו נודה: אף עובד תקשורת לא הועלם במסתוריות או נזרק כבול בשלשלאות לבית הכלא בגלל פרסומיו. מדובר בדקויות וברזולוציות שאותנו הן מטרידות (מאוד) אבל רוב העם אינו מסוגל, בצדק, לקלוט אותן: מבחינתו הולך להיות שידור ציבורי, הוא לא מכיר את מי שהולך לעמוד בראשו ומה המשמעויות של זה, והוא ימשיך לראות "האח הגדול", או איזה ריאליטי שלא יהיה עכשיו.
כאשר עובדים החרדים לפרנסתם לא מדברים על החרדה לפרנסתם אלא על ערכים אובייקטיבים ונעלים לכאורה, הדבר עלול לייצר תחושת התנשאות המרחיקה הזדהות ומזמינה תשובות כמו זו של דוד ביטן: "אתם לא הדמוקרטיה הישראלית".

דווקא גיל עומר, יו"ר התאגיד שהתארח ב"פגוש את העיתונות" נתן ביטוי לדאגה ולמבוכה שהוא חש אחרי שגייס עובדים ממקומות עבודה אחרים - ואמסטרדמסקי עצמו התייחס בתכנית היומית של יעקב אילון בוואלה לחוסר הוודאות של העובדים, בתאגיד וברשות השידור גם יחד - אבל כאמור, זו אינה הרוח הדומיננטית.

ולא, זה לא אומר שלא צריך לעמוד על משמר הדמוקרטיה או להציף לציבור את הסכנות שבמעורבות הפוליטית בתקשורת או להגיש בג"ץ בנושא. זה רק אומר שאפשר - גם כטקטיקה בלבד - להיות כנים יותר, ואנושיים יותר, ונגישים יותר ומעוררי הזדהות.

אחיי עובדי התאגיד, הילחמו בשיניים על מקום העבודה שלכם, כמקום עבודה. היו כולכם הכתב שהסתכל בעיניים של ביטן ואמר לו בקול נרגש: אני במקור מקריית שמונה וחובש כיפה ואני הולך להיזרק הביתה". תחשפו איך הופקרתם על ידי ראש הממשלה ושר האוצר החברתיים ערב פסח, במהלך פוליטי-ציני, נעדר שקיפות וללא התראה מראש.

תהיו לא רק צודקים, גם חכמים.

תוודאו שלא רק יוצאי ידיעות אחרונות וגלצ ידבררו אתכם - אלא גם קלמן ליבסקינד, אבישי עברי, זאב קם ויעקב אחימאיר. ולא, ממש לא כדי "להלבין" את עובדי התאגיד או להצניע "שמאלנים", אלא כדי להציג את מגוון העובדים ולחשוף את שקריו של ביטן.

לסיכום, אחיי עובדי התאגיד, אנחנו אתכם ועם התקשורת החופשית, אבל, ביננו, נאמר בלחש שבמשהו אחד ביטן קצת צודק: בדמגוגיה שלכם ובמסרים שאתם בוחרים לשדר, דברו גם אל עובדי הטקסטיל בדימונה ואל הסייעות בגנים באשקלון, לא רק אל מתן חודורוב, דני קושמרו, תמר זנדברג, מרים נאור או החברים בפיד שלכם.