עצור, גל"צ לפניך

בסערת התאגיד האחרונה הייתה זו שרת התרבות מירי רגב שאמרה שהיא "לא רוצה לראות את גלגלצ 2 בתאגיד". יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן הוסיף בהקשר זה שאינו מרוצה מהרכב העובדים ב"כאן" אשר הגיעו כולם מאזורים דומים. למרות שהאמירות הללו נעשו ממניעים פוליטיים בסגנון "בשביל מה אנחנו צריכים תאגיד אם אנו לא שולטים בו", קשה להתכחש לעובדה אחת שגם אם השתנתה קלות, עדיין בולטת בשטח, תרתי משמע: השליטה הבלתי מעורערת של בוגרי גל"צ בתקשורת. עובדה שלדעת רבים, מהווה בעיה.

"התקשורת הישראלית מאוד לא מגוונת או פלורליסטית. ברגע שהחוליה הראשונה בשרשרת המזון תמיד מתחילה בגל"צ - זה חלק מהסיפור הזה". מתמצת כתב בכיר שייחל בקרוב את עבודתו בתאגיד, ודווקא אינו נמנה על בוגרי התחנה הצבאית. הפתרון אגב, לדעתו, הוא לא בהכרח לסגור את גל"צ, "התחנה הזו היא חיה משונה בגלל אלף דברים אחרים, אבל לדעתי בכל כלי תקשורת המנהל או העורך הראשי צריך לזעוק לפלורליזם גדול. מה לעשות שזה לא קורה".

הכתב גם מתייחס להיעדר התחרות ההוגנת, ממנה הוא עצמו סבל, בין בוגרי בתי ספר לתקשורת לעומת גלצניקים. "גם בחור שהתגייס לממרם בגיל 21 מבין יותר ממני במחשבים, והחיים שלו יראו אחרת לעומת מי ששירת בגולני. אין מה לעשות, אלה החיים. הבעיה שלי היא לא עם חוסר ההגינות אלא עם התוצר שלו - אנחנו רוצים תקשורת מגוונת יותר ומחוברת יותר – ואנחנו מקבלים במקום זה אנשים רק מגל"צ לאורך כל המגרש התקשורתי. הרי מדובר באנשים בגיל 18 שלא יודעים כלום והופכים להיות עיתונאים, והשירות בגל"צ לא מעמיק את ההיכרות שלהם עם החברה הישראלית. ההיכרות הזו יכולה להגיע ב-3 שנים של שירות צבאי, או במקומות עבודה, או אח"כ כשתתחתן באמצעות הילדים של השכנים שלך – אבל אתה לא חשוף למקומות האלה בכלל בגיל 18".

יש גם דוגמאות של גלצניקים שלא משתייכים למשבצת ה"תל אביבית השמאלנית", כמו למשל עמית סגל, יאיר שרקי וסיוון רהב מאיר. ואולם, הכתב סבור שאם במשך 70 שנה התחנה הצליחה להוציא רק 3 כאלה – זה לא מספיק. "הדוגמאות המעטות האלה מלמדות על הכלל. כמה כתבים מגל"צ את רואה בפריפריה? אני לא רואה אף אחד. אני לא באמת יודע איפה גדל כל אחד, אבל מה שקורה זה שמכיוון שגל"צ היא תבנית – גם מי שמגיע מהפריפריה מאבד אותה במקום הזה".

בנוגע לכמה משתלם להיות בוגר גל"צ בתקשורת, הכתב טוען כי גם היום מדובר ב"טיקט" שווה באופן מובהק. "אם את בתפקיד מפתח בתקשורת ויגיעו אלייך שני מועמדים בגיל 24 נניח, כשהבחור מגולני גם עשה תואר ראשון בתקשורת ורוצה להתחיל את דרכו - למה שתקבלי אותו כשמגיע מולו בחור שכבר 3 שנים הוא כתבינו לענייני לא משנה מה בגל"צ. וגל"צ זה גל"צ, זה לא שהוא באיזה מקומון קטן ולא חשוב. בסוף זה חתיכת כלי תקשורת. ה'פור' שלהם הוא מוחלט, אי אפשר בכלל להתמודד עם זה".

האם זה גם מה שמכתיב את הטון בתקשורת הישראלית?

"באחוזים גבוהים מאוד כן, יש עוד דברים. אנשים אוהבים לעבוד עם אנשים שנראים כמוהם, ולכן הרבה מאוד פעמים מישהו שהיה בגל"צ ויצא לתפקיד ניהולי במקום אחר, יביא עימו גלצניקים - לא כי הוא חושב שאחרים פחות טובים, כי זה ככה, יותר קל לך לעבוד עם אנשים שגדלו כמוך, שמדברים בשפה שלך, שראית אותם באזור עבודה הקודם שלך".

לעומתו, מנהל בכיר באחד מערוצי הטלוויזיה סבור כי הגלצניקים "לא שולטים בתקשורת, אבל הם מאוד נוכחים". לטענתו, מדובר במיתוס. "כל אחד שמצטרף לחברה זה 'עוד גלצניק', קודם כל הוא ממותג כגלצניק. אבל כשאני מקדם עיתונאי שלא מגיע מהתחנה, אז אף אחד לא אומר מאיפה הוא בא – כי הוא לא גלצניק. אין את המותג הזה". הוא אמר כי "הנוכחות של הגלצניקים דומיננטית מכיוון שהם שייכים לקבוצה".

"בכל מחזור יש כוכב או כוכבת ובכל מחזור משתחררים עשרות חיילים, והם עומדים בתור לבקש עבודה אצלנו. פעם בשנתיים אנחנו לוקחים "כוכב" מהתחנה. אלה חיילים בצה"ל ולגיטימי שאחרי 3-5 שנים מחליטים לקחת אותם לתפקידים בתקשורת". לטענתו, "למשל, עמליה דואק מגיל 6 נמצאת בתקשורת, שירתה בגל"צ והיא מצטיינת - וזה לגיטימי שכלי תקשורת ייקח אותה לשורותיו".

המנהל הוסיף כי "אני לא אביא מישהו שכבר היה כתב ויש לו מקורות ואהפוך אותו לתחקירן רק כדי לשמור על איזון מופרך. אבל אנחנו מאזנים את זה עם כמות האנשים שאנחנו מביאים מגל"צ לעומת כמות האנשים שאנחנו מקדמים מתוך החברה. ב-5 שנים האחרונות, קידמנו פי 2 כתבים לפרונט שהם לא גלצניקים לעומת כמות הגלצניקים שהבאנו".

את הריכוז הגבוה ביותר של גלצניקים מצאנו בחברת החדשות של ערוץ 10. בראש החברה ניצב המנכ"ל, גולן יוכפז - שהחל את דרכו בגל"צ ככתב שטחים ומאוחר יותר אף שימש כעורך ומגיש יומן הבוקר בתחנה במשך שנים, עד שמונה ב-2013 לתפקיד מנכ"ל חדשות 10 (לשם הגיע מ"אולפן שישי" של חדשות 2). במסגרת השנים הרבות שעבד בתחנה הוא אחראי לטיפוח דור העיתונאים שיצאו מגל"צ, שכן הוא גם הכשיר את החיילים שהגיעו לקורס העיתונאים בגל"צ.

בחדשות 10 ניתן למצוא כיום כ-30 עיתונאים שהגיעו אליה מגל"צ, חלק ניכר מהם בתפקידי מפתח, כאשר בין היתר ניתן למנות את תמר איש שלום, מגישת המהדורה המרכזית; טלי מורנו, מגישת המהדורה המרכזית; אלון בן דוד, פרשן צבאי בכיר; נדב איל, עורך חדשות חוץ; גיל תמרי, שליח חדשות 10 בוושינגטון; עקיבא נוביק, כתב הכנסת; ספי עובדיה, כתב פוליטי ואחרים (ראו אינפו). בנוסף אליהם, יש מי שלא שירתו בגל"צ, אבל עבדו בה כאזרחים, ביניהם רביב דרוקר, צבי יחזקאלי ואחרים.

בחדשות 2, הנחשבת לחברת החדשות החזקה בישראל, מצאנו מספר קטן יותר של בוגרי התחנה שהשתלבו, אך עדיין מדובר במספר מכובד המהווה כשליש מעובדי החברה – כ-23 עיתונאים, מרביתם בתפקידים בכירים, שהגיעו מגל"צ, ביניהם: גיא סודרי, סמנכ"ל התוכן; יונית לוי מגישת המהדורה המרכזית; אודי סגל, פרשן מדיני; עמית סגל, פרשן פוליטי; ערד ניר, עורך חדשות החוץ; קרן מרציאנו, העורכת הכלכלית ואחרים (קראו אינפו).

תאגיד השידור, אשר עומד בעין הסערה, מחוייב על פי חוק לגייס כ-160 עיתונאים מרשות השידור ובנוסף אליהם הוא יכול לגייס עוד כ-100 עיתונאים חדשים שלא מגיעים מהרשות. בתאגיד אמנם טרם סיימו להודיע על כל הגיוסים בחטיבת החדשות, אך הספיקו להביא מגל"צ עד כה כ-17 עיתונאים ל"כאן", ביניהם המנכ"ל אלדד קובלנץ; יו"ר מועצת התאגיד, גיל עומר, שעבד בתחנה; עומר בן רובי, מנהל רשת ב'; אסף ליברמן, מגיש תוכנית תחקירים; עילי לוין, עורך המהדורה הראשית (הגיע מחדשות 2 ומגל"צ; כתב הדתות, אוריה אלקיים, וכתבי תחום נוספים (ראו אינפו); בנוסף, 4 מפיקים מגיעים מהתחנה הצבאית.

גם בעיתונות הכתובה לא נפקד כוחם של הגלצניקים, וב"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" הצלחנו למצוא כ-10 בוגרי התחנה שהתברגו בכל מערכת עיתון - לרוב בתפקידים הבכירים ביותר. ב"הארץ" יש לא מעט כתבים המגיעים מגל"צ, בראשם הפרשן הצבאי עמוס הראל; הפרשן הביטחוני אמיר אורן; נעה לנדאו, עורכת המהדורה האנגלית, לשעבר ראש דסק החדשות; רוני בר, עורכת מוסף "גלריה" היומי; ירדן סקופ, כתבת חינוך ורווחה; שרון פולבר, כתבת משפט; יותם ברגר, כתב שטחים ואחרים. בניגוד ל"הארץ", ב"ידיעות אחרונות" ניתן למצוא יותר עורכים שהגיעו מגל"צ, וביניהם: נטע ליבנה, ראש מערכת החדשות; יהודה שוחט, סגן עורך 24 שעות, מו"ל כלכליסט יואל אסתרון ועוד.

בעיה נוספת בשליטה של גל"צ בתקשורת קשורה לעובדה שאין אלטרנטיבות אחרות המצמיחות טאלנטים בתקשורת. "כבר לא קיימים בתי ספר לתקשורת קטנים יותר מגל"צ – למשל החדשות בכבלים שהצמיחו אנשים כמו אושרת קוטלר ודני קושמרו. גם המקומונים שהיו מאוד חזקים והכניסו פנימה עיתונאים אמיתיים - כבר לא בשיא ימיהם. 'במחנה' נסגר ובית ספר הגדול לתקשורת בישראל – גל"צ - נשאר כמעט לבד".

מיקי חיימוביץ למשל, שאינה בוגרת גל"צ והצליחה להתברג לתפקיד הנחשק ביותר בתחום: מגישה במהדורה המרכזית של חדשות 2 ו-10 (לאחר שהחלה כתחקירנית בערוץ 1 ולאחר מכן ערכה והגישה בחדשות בכבלים) סבורה שהבעיה קשורה גם לכך שאין יותר חדשות מקומיות. "הדרך שמישהו שלא מגיע מהתחנה יצטרך לעבור כדי להתמקצע, כדי לרכוש את הניסיון הדרוש ולקבל את הצ'אנס ההתחלתי תהיה ארוכה יותר. למרבה הצער, החדשות המקומיות שהיו בעבר (וכך הם בכל מקום אחר בעולם) מקור חשוב לבניית כשרונות חדשים כבר לא קיימות", אמרה.

לדבריה, "אני לא חושבת שהסוגיה היא לנצח את התופעה. המאבק צריך להיות על להרחיב את השורות, להגדיל את מגוון הקולות והפרצופים. כשמראיינים מועמדים - הכי קל לקחת מישהו מגל"צ כי אתה יודע שאתה מקבל את כל החבילה כבר מוכנה. אז אולי צריכה להיות כאן איזו העדפה מתקנת, לחפש גם כשרונות שיש בחוץ ואין לי ספק שיש כאלה. אבל יש משהו בעייתי בכך שבסופו של דבר כולם יוצאים מאותו בית יוצר, אפילו הקריינות שלהם נשמעת אותו הדבר".

האם זה נורמלי שתחנת רדיו של מוסד צבאי תהיה זו שמכתיבה את הטון בתקשורת?

"התשובה היא לא. אני לא חושבת שיש לזה איזשהו תקדים במקום אחר בעולם. זה לא רק בגלל שזה מוסד צבאי אלא בגלל שזה מקום אחד שיוצאיו ממלאים כמעט את כל השורות. הסביר הוא שאת התפקידים ימלאו בוגרים של מוסדות שונים".

לדברי עורך בכיר באחת מחברות החדשות הגדולות המגייס עובדים, גם את החוגים לתקשורת באוניברסיטאות ובמכללות לא ממש סופרים. "שם שמים יותר דגש על פרקטיקה וסדנאות, אבל בסופו של דבר האקדמיה יודעת בעיקר לתת כלים אקדמיים, כלים של הכשרה של מבוא ולא של פרקטיקה".

לא מפריע לך שמדובר בפס ייצור אחד, באותו שטאנץ?

"כשאומרים אותו שטאנץ, למה הכוונה? זה לא שאני רואה אצל אדם שהגיע מ'כותרת' איזושהי גישה עיתונאית שהוא המציא את הגלגל פה ויוצר משהו אחר לגמרי – לכן, הניסוח ש'הם אותו שטאנץ הוא טיפה קלישאתי וסיסמאתי. נכון, הם פס ייצור מאוד מאוד טוב. זה עדיין לא עושה את זה שהם מדברים באותה השפה למשהו שפוגע בפלורליזם. זה שהם רהוטים והלשון שלהם מוקפדת והם יודעים לספר סיפור בצורה מסויימת - אני לא חושב שזה פוגע בפלורליזם העיתונאי".

מנגד, העורך מאשים את המצב הכלכלי העגום של כלי התקשורת בישראל, בכך שהמנהלים מחפשים את הפתרון הקל ולכן מחפשים את יוצאי גל"צ כברירת מחדל. "בעצם, אין לך את הפריווליגיה של לגדל פה בצורה סדורה דורות של עתודה. אין לך יכולת כזו. הסיטואציה הזו, שנובעת בעיקר מקושי כלכלי שפוקד את כל עולם התקשורת, מחייבת אותך בעצם להביא אנשים מבחוץ שכבר יש להם הכשרה שאתה יכול לסמוך את ידיך עליה - במקרה הזה גל"צ, שיוכלו באופן כמעט מיידי להחליף את הבנאדם שעוזב".

הם הפתרון הקל, אבל הם לא הפתרון הכי טוב בהכרח.

"אם הייתי יכול לקחת אנשים מהרחוב או מבתי ספר לתקשורת או מהשירות הציבורי או כל מקום אחר ולבנות אותם כמחליפים של מתן חודורוב או קרן מרציאנו למשל - הייתי עושה את זה". לדבריו, "אני כן מנסה בחברה שלי לתקן את העוול, מבחינת מצבות כוח האדם במקומות שבהם אני כן יכול, ולקדם אנשים מבפנים שהם לא בוגרי התחנה".

בהקשר הזה יש לציין שבחדשות 10 – שם יש את המספר הגבוה ביותר של עיתונאים בוגרי גל"צ - מנסים להקים בית ספר לתקשורת שלא ממומן למטרות רווח, אלא על ידי גופים התנדבותיים-חברתיים ולהכשיר אנשים דווקא ממקומות לא גלצניקים, מאוכלוסיות שפחות באות לידי ביטוי על המסך - חרדים, ערבים, אתיופים ועולים - ולהכשיר אותם בצורה מסודרת הרבה זמן כדי לקחת בסוף את הטובים שבהם. מדובר בתוכנית שצפויה לצאת לפועל לקראת ספטמבר. עוד יש לציין כי בחדשות 2, בפרק זמן של חמש שנים הובאו למערכת 3 כתבים מגל"צ, כאשר במקביל לכך 10 עובדים מהחברה קודמו לתפקידים בפרונט. ועדיין, נדמה שהנתיב של בוגרי התחנה שהשתלבו בכלי התקשורת עובר במסלול המהיר לקידום, בזמן שמי שמתחיל כתחקירן ואינו בוגר גל"צ ייאלץ "לבלות" שנים בדסק עד שיקבל את ההזדמנות לפריצה.

מפקד התחנה הנוכחי, ירון דקל, סבור שבעתיד נראה יותר מגוון בקרב בוגרי גל"צ. "פתחנו את התחנה באופן מאסיבי לקבוצות שבעבר היו פחות מיוצגות. אנחנו נראה להערכתי בטווח של השנים הבאות יותר מגוון של בוגרי גל"צ בתקשורת, חובשי כיפה סרוגה, חרדים, ערבים, עולים מאתיופיה, דרוזים ועיתונאים מהפריפריה. זה כבר מתחיל, זה תולדה של השנים האחרונות. רואים את זה גם בתחנה, על המסך, שומעים את זה ומרגישים את זה - ואני חושב שהמגמה הזאת רק תגבר, וזה טוב כי אם גל"צ היא מקום שמכשיר את דור העתיד של התקשורת, ואם גל"צ היא עוד יותר כור היתוך מאי פעם, אז זה גם ישתקף בתקשורת האזרחית, בין אם בתאגיד או בכלי תקשורת פרטיים", הוא אומר בשיחה עם וואלה ברנז'ה.

דקל מספר כי הם הרחיבו ושיפרו בתחנה את המיונים אליה, "הוספנו עוד מדרגות והוא נהיה יותר קשה. אני שמתי דגש מאוד חזק על הרחבת המנעד מקבוצות שונות באוכלוסייה ומהפריפריה. הכנסנו עוד אלמנטים שלא היו בעבר, כדי לתהות יותר על קנקנו של המועמד". בסך הכל, בכל שנה מנסים להתקבל לתחנה כ-600 מועמדים – שמתוכם מתקבלים בסופו של דבר כ-30 בלבד. לשאלה כמה שווה להיות חייל בגלצ כיום – דקל סבור שזה כמו להיות חייל ב-8200. "גל"צ היא מקום מעולה שמכשיר אנשים מעולים".

פרופ' אורן סופר מהאוניברסיטה הפתוחה, שכתב את הספר "גל"צ" טוען כי בכל הנוגע למיונים לתחנה, "בוגרי גל"צ - בשונה מכל בוגרי בתי ספר לתקשורת - עוברים סלקציה מאוד חריפה. סופר מנסה להסביר כיצד נוצר מצב שמי שנחשב לעיתונאים הכי טובים בתחום - צמחו דווקא במוסד צבאי עם צנזורה. "המערכת הרגילה, האזרחית הכלכלית, זאת שפועלת מתוך מניעים כלכליים מפעילה בדיוק את אותם קריטריונים, והם לכוון למכנה משותף לאומי. בגל"צ זה נעשה בגלל בין היתר שליטה צבאית, ובתחנות מסחריות זה נעשה כי המכנה המשותף הזה מבטיח רייטינג יותר גבוה. גל"צ לא שונה הערכים של התחנה לא שונים מהערכים ששולטים בכל מערכות החדשות בישראל, ערכים מאוד ציוניים, מאוד הולכים עם מיינסטרים, כמעט שלא תשמע קולות שיוצאים נגד התפיסות האלה".

כלומר, הצנזורה שהם צומחים ממנה עוזרת להם?

"הצנזורה הלא מודעת אפילו כן. הצנזורה הכי קשה היא הצנזורה העצמית, כשאתה לא מודע למה אתה עושה - וזה מקל עליהם ללא ספק, כי אלה גם הערכים ביתר המערכת".

כמה שווה הטיקט של להיות בוגר גל"צ באזרחות?

"כשדיברתי עם נשים ששירתו בתחנה ובמשך שנים הן היו מוגבלות לתפקידי עריכה ומאחורי הקלעים הן ציינו את המקום שהגברים זכו לו בפרונט כמקום מאוד מועיל לקריירה אח"כ. עד אמצע שנות ה-80 השידור מהשטח היה סוג של שיתוף פעולה עם הכוחות - ונשים לא יצאו לשטח. היו תפקידים שנשים היו מודרות מהם, ובעיקר הן שימשו כמפיקות בתחנה. לאחר מכן, ב-91 כשאהוד ברק קרא לסגור את גלצ ולא להזרים כוחות חדשים של מתגייסים, גייסו הרבה בנות ושילבו אותן – ומשם הכל השתנה".