היינו צריכים להילחם יותר, אבל זו נחלת העבר

"יחסים הם כמו כריש, הם חייבים להיות בתנועה מתמדת אחרת הם מתים", ככה אמר פעם האדמו"ר וודי אלן, וככה בדיוק היה ה"רומן שלי עם רוממה". לא, לא בקטע של ה"כריש", דווקא בקטע של "המתים".. בעצם מאז שהכריזו בצהלולים שר האוצר ומי שהיה אז שר התקשורת שרוממה מתה ושברו את מפרקתה - היחסים שלי איתה איך לומר, הפכו למורבידיים. נתקעו. עומדים במקום. אלא שהיא קשישה טרחנית, סירבה לגווע מיד, הרוממה , ובחרה לגסוס לאיטה בחרחורים, תוך שהיא גוררת אותנו, את מלחיה המסורים שאולה. ממש כמו "ההולנדי המעופף " אותה ספינה טרופה שלעולם לא תגיע לשום מקום, ועל אנשיה הוטלה קללה עתיקה. או כמו כמו איוון איליץ' השוכב במיטת חוליו במשך שנים, ושומע מעליו את בני משפחתו דנים בסידורי מותו: הנה הקרקע, הנה הארכיון הכי שווה... ככה זה כשאתה "הד.נ.א." הרקוב של הטלוויזיה, והקרביים מתהפכים.

ואני כמו אותו כריש שורד של אלן, החלטתי לנוע הלאה, לחיות. אחרי 13 שנים בערוץ 1 יצאתי החוצה מהבניין למקום אחר לחיים אחרים. כן טלוויזיה - לא טלוויזיה, זה לא חשוב. לא הייתה לי ברירה - לעמוד במקום משמעו לגווע, ואני, אני הרי כריש. המנטורית אומרת לי: תירגע, take it easy, אתה עכשיו בשלב האבלות, האבדן על מה שהיה יקר לך, חמשת השלבים בלה בלה.. ואני חושב על האוויר שממלא את ראותי חופשי חופשי, את הטיקים ברגל שנעלמו, בקצור אדם חדש עם נוף נחמד מחלון המשרד.

אגב, מרחק שתי דקות הליכה בלבד, מאותו המשרד, אצפה כיצד בסוף החודש, סוף סוף תפוג אותה קללה. רשות השידור תנפח את נשמתה סופית, והנשמות המיוסרות תשתחררנה לנפשם: לתאגיד, לערוץ 20, להרפתקה חדשה או לסתם חיי בטלה ומירמור. כמה עצוב, כל זה זה קורה דווקא אחרי שמצבה של הגברת התייצב. ממש לאחרונה. כך לפחות אמרו הרופאים ( גם כן רופאים..).

***
כששואלים אותי חברים אז איך אתה מסכם את התקופה, בכל זאת 20 שנה עיתונאי בטלוויזיה? אני בדרך כלל נוקט בפאוזה מתודית ואז מסביר: נהניתי מכל רגע. עשיתי בדיוק את מה שאהבתי. בקיצור, אין דברים כאלה.

***
כשהייתי ילד אמנם השתעשעתי קלות ברעיון העיתונות, והיה גם האסטרולוג ההוא שסיפר להורי בהשתאות שגלגל המזלות של הילד חופף לגמרי את הגלגל של חיים יבין. אלא שכמו דברים רבים בחיי – הייתה זו יד המקרה שקבעה את העלילה (וחיים יבין מה לעשות - יש רק אחד).

וכך כאמור מצאתי את עצמי די במקרה במהדורת החדשות המקומיות הירושלמית ( אז כר הגידול של התעשייה), "ילד טוב באר שבע", לומד מקצוע חדש ואגב כך צולל לתוך עולם רבוי ביצרים וריגושים ולא מעט ציניות.. העיתונות. שש שנים חלפו עלי במריבות מרות עם ראש ממשלה לעתיד (ואסיר בהווה), ראיתי היסטוריה באותו יום גורלי עם אריק שרון על הר הבית תחת תופת אבנים, אחר כך מצאתי עצמי באין סוף זירות פגועים מוקף במראות ששרטו את נשמתי (הדמעות יצאו מאוחר בלילה..). והיו גם אירועים מרגשים. בטוח שהיו. רכבת ההרים טלטלה אותי פעם מטה פעם מעלה, לא היה רגע דל בירושלים.. אבל רציתי לגדול.

ואז הגיעה ההצעה שלא יכולתי לסרב לה. דווקא מהבניין הסמוך ברוממה, זה המטיל צל מאיים על רחוב תורה מציון, כמו טירה עתיקה הטומנת בחובה סיפורי גבורה עתיקים, עלילות, וגם לא מעט שדים (האחרונים יחזרו להכות במערכה האחרונה).

הייתי צעיר נמרץ וחסר סובלנות, בסביבה של מבוגרים הקשישים מאבי. אלא שמהר מאד גיליתי שדווקא אלה הנרגנים יכולים להיות המורים הטובים ביותר. שמעון טסלר, דן סממה, אלישע שפיגלמן, מנוחתם עדן, נהרי ויצטום ואורי גולדשטיין יבדל"א. ואיילה כמובן. לא זכיתי אפילו ל 10 ימי חסד ככתב משפט בימים הטרופים של האי היווני, של פרשת רמון, משפט קצב, עמרי שרון, ועוד ועוד. אבל נהניתי. וכשהלפרין פרש, נהניתי במיוחד למלא את מקומו על המסך. להגיש. לפגוש חברים לשיח חופשי, לרוב אינטליגנטי, לעיתים קרובות משוחרר רסן. אולי יותר מדי. אני יודע שמנהלי נהנו קצת פחות..אבל זה לא הפריע לחגיגה. בין לבין ישבתי שעות ארוכות באולפן כשהחיילים נלחמו בעזה, כשהכרמל נשרף, ושוב פגועים, וסרט בהולנד, ובהודו ומלחמה בגאורגיה, ומהומות ביוון..

לא מכיר עוד מקצוע כזה.

כשאני חושב על זה, אני חש שאולי היינו צריכים להילחם קצת יותר על מקום העבודה היקר שלנו, מבית ומחוץ. לא לשתוק מול הסאוב והריקבון מבפנים, ולא לעמוד כצאן לטבח מול בעלי העניין. אבל כל זה רבותי, הוא כבר נחלת העבר. כי אני כריש אני, שוחה רק קדימה. לא מסתכל לאחור אבל מתגעגע. לעבודה, לחברים, ולכל מה שהיה.

נ.ב
לא, אני לא מנפיק דרכונים אבל לאט לאט מתחיל להתרגל לטייטל:

אבי פירסט.
ראש אגף דוברות והסברה משרד הפנים