מהרבה בחינות הסוף המוזר והנורא של מהדורת מבט של רשות השידור התאים להפליא. לא, לא התאים למוסד עתיר הזכויות הזה, רשות השידור, התאים לדרך שבה התנהלה המדינה בכל הסאגה העצובה והמתישה הזו, בכל הסחר מכר הפוליטי המביש שנמשך עד הדקה האחרונה ובסיומו, בהתראה אפסית, בלי להיפרד כיאות מקרובת המשפחה הגוססת הזאת - זה נגמר.
ידעתי, כמו כולם, שזה עומד לבוא. שהמקום שמבחינתי יישאר המערכת ייסגר. בשבוע שעבר ביקרתי, מה שבדיעבד היה הביקור האחרון, את חברי לדסק ונכנסתי אל הבניין השומם למחצה. במסדרון יורם כהן, מנהל חטיבת החדשות יורד במדרגות עם ארגז קרטון ובו קלטות ישנות, ההיסטוריה של כתב השטחים הוותיק הזה. כמו בסרטים האמריקניים שבהם מלווים את העובד המפוטר שני מאבטחים אל הדלת, מקפידים שלא יוציא ציוד, שלא יעתיק לדיסק און קי מסמכים? על שרפרפים, על מוניטורים עתיקים שאיש אינו זוכר מי חתום עליהם על חלקם אני מן הסתם - מדבקות המבהירות שזה רכוש ממשלתי ואין לגעת בו. במזנון התגודדו עובדים, מנסים לשכנע את עצמם שאולי בכל זאת זה לא יקרה. ובמערכת עורך מבט ממשיך במלאכה הסיזיפית של הרמת מהדורה עם אנשים שלא יודעים אם בשבוע הבא עדיין תהיה להם עבודה.
חלקם חתמו בתאגיד. אבל אינם יודעים האם התאגיד אכן יעביד אותם. איזה תאגיד, מי יהיו מנהליו ומה ישודר בו - איש אינו יודע. בשעת ערב העביר רובי המרשלג, הכתב בצפון, בקבוצת וואצאפ פנימית את המידע שהכנ"ר הודיע שהערב מהדורת מבט האחרונה.
וכך, בהתראה של שעתיים, באה הפרידה. בחיפזון מביש, בחלטורה גמורה. כמנו כל תהליך פירוק הרשות והקמת התאגיד. כמה סמלי.
עזבתי כשכבר היה ברור שהמקום גווע
לי עדיין קשה להפנים רוממה נו מור. אותו בניין אגדי, בית היהלומים (על שם מלטשה שעבדה בו), במקום שהוקם כמשכן, זמני כמובן, לבית הטלוויזיה בשכונת רוממה, וצמוד לו בניין החוטים שוב, שם היה בית חרושת זעיר שהיה לבניין המנהלה ולימים למשכן רשת ב'. לשם הגעתי בפעם הראשונה בשנת 1978, כמאבטח צעיר לצורך מימון לימודי. נשאבתי למחלקת הספורט וזה היה קסום: לבוא למקום שבו כל המדינה צופה במעשי ידיך, בכתבות שהכנו ביראת קודש - עבודה בת תשעה חודשים כשוליה לפני שהורשיתי אני, וגם עמיתיי, לקבל קרדיט על כתבות שעשינו - שונה מאוד מעולם העיתונות היום, לטוב ולרע.
לשם הגעתי עם חברי ביום ובלילה כדי לשדר פיגועים, ובחירות בארץ ובעולם, מהפיכות אלימות יותר ופחות, תגליות מדעיות ומלחמות אזרחים. שם קלטנו את הטכנולוגיות החדשות של שידורי לוויין, ושידוריים חיים מכיכר טייננמן, לשם העברתי סיקור של בחירות בדרום אפריקה ובבריטניה, טבח ברואנדה ומלחמות ביוגוסלביה, ראיונות עם מנהיגים וסופרים ומה לא.
שם בישיבה החליט חיים יבין ששמה של תכנית חדשות חוץ חדשה יהיה רואים עולם. זה לא יתפוס, הסברנו לו כולנו. שם הקמנו את תכנית גלובוס, ומהבניין ליד שידרתי לימים, והתאהבתי מיד במדיום הנפלא הזה - הרדיו - את השעה הבין לאומית, משדרים מיוחדים לשבוע הספר, לילות בחירות מארצות הברית, תכניות ג'ז ומה לא.
לא שהיה מושלם. לא. רשות השידור היתה תמיד מקום, מה נאמר, מורכב. העובדים לא קיבלו את ההנהלות הראויות. הסכמי העבודה, מוסר העבודה לא היו תמיד במיטבם, נאמר זאת בעדינות. אבל ובמיוחד בשנים האחרונות נעשתה עבודה מעולה. בתכניות תעודה, בכתבות ביומן, בסדרות דוקומנטריות, בתכניות קנויות, בעבודה היום יומית. לפני ארבעה חודשים עזבתי את המקום שהיה ביתי המקצועי, ומבחינות רבות ביתי, אחרי 35 שנים. עזבתי כשכבר היה ברור המקום גווע, שעוד חרחור גסיסה, עוד התעוותות אחת, עוד הנשמה של פוליטיקאים לא ישנו מעשית דבר.
אבל ככה להיפרד? מבט, יומן, קול המוסיקה, הג'ז ב-88fm, רשת ג' עם המוסיקה העברית, יומן הבוקר וסדר יום, יומן, רואים עולם באיבחה אחת של כונס הנכסים הרשמי של מדינת ישראל?
שיר פרידה
עורכי משנה שהקפידו על עברית, ועל עובדות
זו היתה פרידה מבישה. אבל רגשית ואותנטית.
רוממה נפלה. כמו גם בניין הרשות בקריה שני מקומות שהיו אמורים להיות זמניים וכיאות למדינת ישראל התקיימו עשרות שנים, מתקלפים ומתפוררים. ובתוך ומתוך הבניינים האלה יצאה יצירה יצירה שאי אפשר לתאר את מדינת ישראל ותרבותה בלעדיה. בלי עמוד האש, תקומה, בלי יומן הבוקר וקונצרט הבוקר וכל השאר.
עבדתי עם כמה מהאנשים המהוכשרים ביותר בעיתונות הישראלית. כדאי לזכור ולהזכיר שכמה מאושיות העולם הזה גדלו ברשות השידור ולא, לא כולם זוכרים אותה לחיוב. וזה טבעי. הסתכלו בצמרת ערוץ 2 ו-10 ותראו לא מעט מעיתונאי רשות השידור, שלמדו את מקצועם אצל הגברת הזקנה מרוממה. אצל עורכי משנה שהקפידו על עברית, ועל עובדות, וחמשת הממים. דברים השתנו, דברים צריכים להשתנות. אבל היסודות נשארו.
רשות השידור הגוססת קיבלה המתה שכבר אי אפשר לאמר עליה שהיא המתת חסד ונקברה קבורת חמור, התאגיד קם בסחר מכר פוליטי מדכא. לא סוף טוב, גם לא התחלה טובה. תם פרק. אצלי, אצל חברי, וכן, גם במדינה. רשות השידור מתה, יחי התאגיד. או התאגידים. ואיש אינו שמח, אינו יכול לשמוח על הדרך שבה נעשו הדברים.