בשקט, באלגנטיות, כפי שחי, הובא היום נתן דונביץ' למנוחות. בן למעלה מתשעים, חכם, צלול, חד, ממזרי, מבריק ומעודכן - עד הסוף. יש כיום בארץ אליטות חדשות, אבל נתן הוא אצולה ישראלית, אם יש דבר כזה. איש המילה הכתובה, ידען, דעתן, רב רבדים ובעל זכויות רבות בתקשורת ותרבות התקשורת. חשוב לי לספר עליו כי הוא היה איש מדהים, בין השאר וככלות הכל פורץ דרך בתקשורת בארץ.
הוא יזם, ייסד וערך את מוסף "הארץ", המוסף הראשון בישראל, הוא היה הראשון ששידר תוכנית רדיו - "בוא נדבר" - בגלי צה"ל בה דיברו מאזינים בשידור חי, נלחם בביורוקרטיה מכבידה ובשחיתות. כעורך, היה הראשון לפרסם צילומים על עמוד שלם.
את תמונת שלושת הצנחנים המפורסמת ליד הכותל, שצולמה לפני חמישים שנה בדיוק - בחר מבין עשרות תמונות שהניח לפניו דוד רובינגר המנוח, והיא הופיעה על שער מוסף "הארץ" השבוע לפני חמישים שנה.
איש תור הזהב של הטלוויזיה
נתן היה אוטודידקט, למד כל מה שעניין אותו לעומק, בעצמו. הוא אהב מאוד מאוד מוסיקה קלאסית והיה גם מבקר "הארץ" בתחום זה. איש שמוסיקה דיברה אליו והוא דיבר אותה אלינו דרך תכניתו הקסומה ציפורי לילה קלאסיות בגלי צה"ל הצעירה שהפתיעה בליהוק שלו ובתכנית הזאת. הצלילים שבקעו אחר חצות בעידן הטרום ערוצי והסבריו הנפלאים ליוו אותנו גם בשעות שהצנעה יפתה להן.
אחרים ודאי יזכרו אותו מתור הזהב של הטלוויזיה כמשתתף כריזמטי שמבטו החודר היה משתיק כל מי שישב בפאנלים רועשים. איש צנוע שחי עם רותי למעלה משישים שנה באותה דירה שקירותיה מכוסים ספרים ודיסקים, מת על אוכל טוב, רוצו לקרוא את ספרו האחרון על תולדות האוכל ומוסדות האוכל בתל אביב ששזורים במדינה וגיבוריה. בעל חוש הומור נהדר, ולכן לא היה זקן, גם בגיל תשעים. שירה ורוני ילדיו איבדו אבא, אני איבדתי ידיד שהערצתי ושתמיד, אבל תמיד, בכל עניין, רציתי לשמוע קודם כל את עצתו. זכרו ברוך.
* הכותב שימש במשך שנים כעיתונאי ומגיש בערוץ 1