עם השנים התחרות הפכה אבודה, "ארץ נהדרת" לוקחת בהליכה

בנימין נתניהו עמד ליד הלוח המחיק וצייר, בכישרון לא מבוטל, את קווי המתאר של דמותו ברוב הקריקטורות בעיתונים.
כבד גוף, חרדתי ומזיע; לא אטרקטיבי במיוחד. זה היה באחד התדרוכים לתקשורת, במסגרת המרתון שעשה בקיץ שעבר.
הפעם ישב מולו גם מולי שגב, העורך הראשי של "ארץ נהדרת". ואז נתניהו צייר את דמותו של מריאנו בדמותו של ביבי: אלגנטי, מטורזן ושרמנטי למדי. "בסך הכל אני די מחבב את האיש שבחיקוי" אמר ראש הממשלה, "גם הוא מציג אותי כאיש נורא ואיום, אבל כאן לפחות עושים אותי רזה". כן, מריאנו יכול לחבוט בנתניהו כל שבוע, להביא למסך דמות של מנהיג תחמן, גרגרן ונהנתן, מניפולטור עם אגו בגודל של אוקיינוס ואישה חובבת פינוקים. אבל את הקריקטורה הזאת ביבי, למרות הכל, יסמפט (במידה, כמובן). כנראה בגלל שיש בה מתנה קטנה לכל צופה. נתניהו יכול לראות שם, למשל, פוליטיקאי מתוחכם שאין לו מתחרים כרגע. הוא צודק. גם
מריאנו. הנה סוד הקסם. אחד מהם.

יש לי מזל גדול בעשר השנים האחרונות: חדרי העריכה של "עובדה" בבניין של 'קשת' צמודים לחדרי המערכת של "ארץ נהדרת". בצד אחד של הקיר מספרים את המציאות. בצד השני שלו מגחכים אותה. עם השנים התחרות הפכה אבודה מבחינתנו. העובדות הפסידו. הפארודיה לוקחת בהליכה.

וככל שהמציאות הופכת יותר אבסורדית, אנשי התחקיר ואנשי הס?טירה מוצאים את עצמם בנקודות מפגש משונות. פתאום הם רואים את הדמויות שבראו מפציעות על המסך שלנו – הזויות ומופרכות כמו שרק הם יכלו להמציא אותן. עכשיו לך תעשה מזה שוב ס?טירה. אבל המציאות הישראלית של השנים האחרונות זימנה לנו גם את הפוליטיקה החדשה – לא זאת שקיימת בדף המסרים של יאיר לפיד, אלא זאת שאיבדה את הברקסים. זאת שבזה לאמת, משחיתה את העובדות, מבשרת אפס הקשבה ועוד פחות סובלנות. עוצמת הנוכחות של "ארץ נהדרת" במציאות כזאת היא לא פחות מפלא. והפלא הזה ממשיך לבעוט. ומה שעוד פחות מובן מאליו: הבעיטות הופכות כל שנה למרהיבות וחזקות יותר.

מה שהתחיל בהיפר-ונטילציה של "חלי" יחימוביץ, והמשיך בתוכי על הכתף של משה קצב, ואח"כ במשקפי ה"ריי-באן" המדויקים של דן חלוץ, ואז החול בפיתה של גבי אשכנזי, והכפיים של מירי רגב - הגיע עד הדכ'אגב האלמותי של דוד ביטן.

והאומה – גם זאת שמטקבקת וכועסת ושונאת את התקשורת העוינת – לא יכולה להוריד את העיניים מהמראה המבהילה שהחברים מ"ארץ נהדרת" מציבים לנו מול הפרצוף. הנה עיקר העניין: הקונצרט המלוטש שמולי שגב ולהקתו מעלים כבר כמעט 15 שנה ברציפות, מצליח לעשות מה שטובי הס?טיריקנים בעולם לא הצליחו: להגיד הכל, כולל הכל, אבל לדאוג שהתרופה הזאת תרד בגרון, עד הסוף.

להרגיז בלי להרחיק. לטלטל בלי לנכר, בדרך כלל. הרי אין כמעט טאבו שלא הושמד שם: איום הגרעין האיראני
התכווץ בעיקר בעזרת אלי פיניש לממדי מדען חמוד ואהבל שמחפש דייטים; טקסי יום הזיכרון עברו עיבוד מרענן לטובת חללי תאונות הדרכים; אפילו השואה הסתננה פנימה דרך האודישנים המוטרפים לריאליטי מחנות ריכוז. והכל בסדר, פחות או יותר. הכל עובר. שום דבר לא קרה. ואם קרה, מה קרה?

אני לא בטוחה שפיצחתי את הפטנט, אבל אני יודעת שיש כזה, והוא ייחודי לתכנית הזאת. אחרת אי אפשר להסביר איך "ארץ נהדרת" שורדת, וממשיכה לשגשג בסביבה עוינת, בתוך חברה שהולכת ומסתגרת בתוך עצמה, רוויית פחדים וטראומות. כן, ילדת הבת מצווש המפונקת, וליהיא האשטג המכווצת, והפילוסים ששוברים את הריהוט לגברת צימר – כולם עוזרים, כמובן. הרי "go down A spoon full of sugar makes the medicine", כידוע.

אבל גם כפית הסוכר, במקרה הזה, לא מתבזבזת על פחמימות ריקות. אולי להיפך. הכותבים של "ארץ נהדרת" חיברו במשך השנים, מבלי משים ואולי עם משים, שורה של מאמרי-עומק על החברה הישראלית, בין היתר בעזרתה האדיבה של לובה, שפורקת על באי הקופה שלה חבלי קליטה של דור שלם וגם מביאה את הפאסיב-אגרסיב לדרגת אמנות; וליטל מעתוק שממחישה מה קרה לאוטוריטת המורה בישראל, וכמובן –המקפלות מן הקניון שהצליחו בו-זמנית, גם לשיר, גם לקפל, וגם להתנשא כמו שרק זבניות של הוט-קוטור מסוגלות.

נדמה לי, בעצם אני די בטוחה, שאלף דיסרטציות במדעי החברה לא יכילו את עומק האמירה של שיר-אל אחד שהקדים באלגנטיות את זמנו, וגם את בן-אל האמיתי לגמרי, ושניהם הפכו צל חיוור של דדי דדון שעדיין מתלבט אם הוא אמת או בדייה; שלא לדבר על הדוקטורט התיאולוגי ע"ש ראובן ואסתי בגילומם הגאוני של ערן זרחוביץ' וליאת הר לב– כולל הצביעות שלו והעבר המפוקפק שלה. לא להאמין איך שפת המקורות המשובשת שלהם מצליחה לייצר מניפיסט אתיאיסטי למהדרין.

שום דבר מכל אלה לא היה קורה, כמובן, לולא מצבורי הכישרון הבלתי נדלים של האנשים שעושים את "ארץ נהדרת". יש לי אינסוף דוגמאות לזה, אבל משום מה עלמה זק בתפקיד אחותו המושחתת של ראש עיריית רמת-הוד לא יוצאת לי מהראש. אולי בגלל שאני מכירה אותה, או את בנות דמותה, מכל כך הרבה מקומות מציאותיים לגמרי.

כן, ישנו הכישרון האדיר של השחקנים ושל אייל קיציס שמנווט ביניהם, ושל הכותבים והמאפרות, ושל מולי העורך הראשי שאוחז בהגה; ויש גם יכולת ביצוע ללא מתחרים, עם מפיקות שמצליחות להכניס את ליברמן עם להקת כלבי-ציד לאולפן, לגרור דחפור די 9- לחוף הים הגווע, ולהרים הפקת אופרה בלתי נשכחת שהשאירה אותנו חסרי נשימה. ואחרי כל אלה, ישנו כוח ההתמדה. כמו דייויד ברוזה במקלט בזמן מלחמה – החברים מ"ארץ נהדרת" לא מוותרים, שוב נותנים אש, שוב יורדים להילחם בשוחות, שוב יוצאים לקצור את הגיחוך שבחיינו, כי החיטה צומחת שוב.

ואף אחד, באמת אף אחד, לא עשה את זה אף פעם כמוהם. כמו אשר מהמונית של יובל סמו, ורחווווול המתנחלת של טל פרידמן, וכמו השכנה הנרגנת שהמציא רועי בר-נתן, כמו זוג הטבעונים המעצבן שהביאו לנו שני כהן ואודי כגן, וכמו שאולי המיתולוגי שכולו אסי כהן. לא יודעת מה איתכם, אבל אני די דואגת לו, לשאולי, עכשיו שנפל לתוך מלתעותיה של מערכת הבריאות הציבורית. בינתיים, עד שכל המערכות יקרסו, אפשר לצחוק עד דמעות עם האחות אודליה ("תביאו לי טוקסיקה!") מנסה לביית את הפציינט המטורלל; אפשר להתמוגג מדמותה הבלתי-אפשרית של אירנה, עולה חדשה יעני, שלמדה מהר את השיטה; ואפשר פשוט להינמס מהתרגשות כשהשניים האלה מחליפים מבטים של פיוס אחרי עוד ריב של צעקות. אז מי אמר שאין לנו "ארץ נהדרת"?

עכשיו, גם ארץ מעוטרת. כל כך בצדק.

ועל זה נאמר: ישתדרג שמו של היושן במרומים, בונה עולם
שהכל נהיה בגללו, שנתן לנו את הכמעט-שבת-שלום, ואת כל השאר.

* מדי שנה מעניק ביה"ס סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה-ירושלים, תואר עמית כבוד לדמויות מובילות מתחום התרבות הישראלית, שעשייתם פורצת דרך. השנה, בערב הגמר שיתקיים ב- 27 ביולי בסינמטק ירושלים, יעניק ביה"ס את התואר ל"ארץ נהדרת" של "קשת". הטקסט התפרסם בחוברת של סם שפיגל לכבוד סיום השנה וערב הגמר שבו יוענק הפרס לתכנית.

** ד"ר אילנה דיין, עיתונאית, מגישת תכנית התחקירים "עובדה" בשידורי קשת, ערוץ 2.