"עם כל הכבוד לקובלנץ"; בחינוכית זועמים על "מאמר ההלל בדה מרקר"

בכתבה רחבה ועמוסה בנתוני סרק וחצאי עובדות – סקר בשבוע שעבר כתב התקשורת של "דה מרקר", נתי טוקר, את הנעשה בטלוויזיה החינוכית, העומדת כיום לפני סגירה בעוד כשנה. על פי החוק שאישרה הכנסת, החינוכית תפסיק את שידוריה ובמקומה יוקם ערוץ ילדים ונוער בתאגיד. במאמר שכותרתו "עובדי החינוכית ממשיכים להיאבק כל הדרך לרפורמה" שוטח טוקר את דף המסרים של מנכ"ל התאגיד, אלדד קובלנץ, ושנועד להציג אותו כמנהל הכל-יכול. האיש שכביכול כל הישגיה של החינוכית רשומים על שמו.

תלאה המקלדת למנות את כל האי-דיוקים והעובדות השגויות במאמר, אבל הנה כמה:

אלדד קובלנץ מחזיק כבר יותר משנתיים בשני תפקידים, או ליתר דיוק, בשני תארים: מנכ"ל החינוכית ומנכ"ל זמני בתאגיד השידור הציבורי. לאמיתו של דבר, מר קובלנץ משמש כמנכ"ל התאגיד, אבל את שכרו הוא מושך מהחינוכית. ועם זאת, כבר יותר משנתיים פועל קובלנץ בדרכים עקלקלות לחיסולה והפרטתה של התחנה שאותה הוא כביכול מנהל.

קובלנץ, בנגוד לטענת טוקר – לא יצא לחל"ת כדי לשים קץ למצב האבסורדי הזה, זאת למרות שאושרה הבקשה לחל"ת, הן עבורו והן עבור היועמ"ש אביגדור דנן.

באופן שערורייתי ותוך שתיקה שבהסכמה של כל הגורמים המפקחים, משתמש המנכ"ל בחינוכית כבמעיין "קופה קטנה" שממנה הוא והיועץ המשפטי שמזה שנתיים הם אינם מגיעים למשרדם בחינוכית - מושכים משכורות, וממנה הוא משלם לשורת יועצים העובדים בתאגיד. ואין פוצה פה.

כדי להצדיק את מצב העניינים הבלתי נסבל הזה, מציג כתב התקשורת את החינוכית כמקום מנוון שרק תודות לניהולו הנמרץ והמבריק של המנכ"ל קובלנץ הצליח לשרוד עד היום.

אז הנה העובדות: מאז התמנה לתפקידו כמנכ"ל החינוכית עושה קובלנץ ככל יכולתו להוציא הפקת תכניות למפיקים פרטיים ולרוקן את התחנה מכל פעילות כמעט. יותר מ-40 מיליון שקל בשנה, מוזרמים להפקת תכניות שלא מעט מהן יכלו להיות מופקות באולפנים של החינוכית וזאת בשעה שעובדי החינוכית משוועים לעבודה. ואז כשהאולפנים מתרוקנים מעבודה, משגר המנכ"ל את כתב התקשורת, לספר לציבור עד כמה העובדים האלה, אנחנו, בלתי יעילים.

ולמרות הנאמר, עובדי החינוכית יוצרים לא רק "תכניות למבוגרים" כפי שמוצג בכתבה, אלא שהם מפיקים באולפני החינוכית מדי שנה עשרות תכניות לילדים ונוער ולמבוגרים, ובתקציבים צנועים בהרבה מאלה הניתנים למפיקים פרטיים.

"תהילתה של החינוכית" – מדקלם הכותב את מסריו של קובלנץ – רק על תכניות העבר וכיום "פחתה יכולתה של החינוכית ליצור תכנים רלוונטיים".

זה המסר והנה העובדות: החינוכית בערוץ 23 ממשיכה להיות מהמובילות בטבלת הרייטינג, וממוקמת כיום במקום שני בצפייה במסך לילדים בגילאי 4-8, זאת על אף שקובלנץ העביר את עיקר מרצו וזמנו לפני כשנתיים לטובת התאגיד.

במאמר ההלל ב"דה מרקר" קושר הכתב כתר נוסף לראשו של המנכ"ל המוכשר: האיש שהצעיד את החינוכית לעידן הדיגיטלי. אם בעבר קשרו כתבים מסוימים לראשו את כתר "אבי הפלייליסט" בגלגל"צ, עכשיו הוא מבשר העידן הדיגיטלי חינוכית.

ובכן, בלי להמעיט מההישגים שהמנכ"ל ראוי להם לא הוא שהחל את העידן הדיגיטלי בתחנה. החינוכית פיתחה את יכולותיה הדיגיטלית עוד בשנת 2008, שלוש שנים קודם שנתמנה אלדד למנכ"ל. את הפייסבוק הפופולארי של התחנה ואת הפעילות ביוטיוב פיתחו עובדי החינוכית.

והיום – לידיעת הכתב – נרשמת תנועת שיא של כ-5 מיליון צפיות בחודש בערוצי היוטיוב ועוד כ-5 מיליון צפיות חודשיות בתכנים בפייסבוק. במדיה החברתית יש 150,000 עוקבים לדף הפייסבוק ועוד 10,000 באינסטגרם ובטוויטר. למעשה הכפילה המדיה החברתית את כמות העוקבים גם לאחר שנטש קובלנץ את כסאו בחינוכית.

ועוד תזכורת חיונית: להישג המרשים הזה יש שותפים – 180 עובדי החינוכית – ולא המנכ"ל לבדו. 180 עובדים הממשיכים כבר יותר משנתיים להפיק, ליצור ולחדש, גם כשהמנכ"ל נעדר ממשרדו. אלה העובדים שהכתב מטיל בהם רפש.

ולבסוף, עוד תיקן קל בעובדות השגויות שהמאמר גדוש בהם: שכרם הממוצע של עובדי החינוכית הוא לא 16,000 שקל, כטענתו של הכתב, אלא שקבוצה מצומצמת של מנהלים מרוויחה הון ומקפיצה את הממוצע. אם יוציאו בכירים מהחישוב הממוצע יהיה 6,500 שקל. כן, כן, זה השכר הממוצע של 180 העובדים במאים, מפיקים, עורכים, ואנשי הנדסה בעלי ותק מקצועי של עשרות שנים.

אבל כאן זה לא נעצר. אחרי שתיאר אותנו כעובדים שעתידם מאחוריהם, מוסיף טוקר ומסביר שלאחר שתיסגר החינוכית "ימשיכו עובדי החינוכית לקבל שכר גם לאחר הפסקת השידורים באוגוסט 2018". אכן, כמה מזעזע. במקום להיזרק לרחוב בגיל שבו ספק אם ימצאו עבודה במקצועותיהם, עלולים העובדים, להמשיך ולקבל שכר, אוי לשערורייה. לאחר קריאת התיאור המקומם הזה נותר רק לתהות, למה שלא יאמצו העובדים את ההצעה "הנדיבה" להישאר מובטלים ולקבל שכר? למה אנחנו, היוצרים בחינוכית, נאבקים בכל כוחנו להמשיך ולעבוד בחינוכית, לקבל עוד הפקות וליצור ערוץ הטלוויזיה הישראלי–ציבורי-ייחודי הזה?

וזה בדיוק המאבק שלנו. את המאמר, כמו עוד כמה כתבות ומאמרים בתקשורת, אנחנו קוראים כניסיון להסית את דעת הציבור ולמנוע דיון מחודש ופתוח במסקנות ועדת לנדס והחוק שנחקק בעקבותיהן שמדבר על סגירת הטלוויזיה החינוכית ועל חורבותיה הקמת עוד ערוץ ילדים מיותר ובזבזני.

* הכותבים מייצגים את ועד עובדי החינוכית.