עובדי ערוץ 20: הפסיקו להתבכיין ונסו לתקן

כל מדקלמי המסרים מטעם ערוץ 20 שמפזרים כאן קינות מסוג "סוגרים אותנו/פוגעים בחופש הביטוי שלנו" הם פשוט בכיינים. ערוץ 20 בחר בחירה אסטרטגית שלא לבקש ולקבל רישיון לערוץ ברודקאסט – מה שהיה מאפשר לו לשדר חדשות כאוות נפשו, אבל היה מחייב אותו בעמידה בסט של מחויבויות וסטנדרטים שעולים הרבה כסף. הוא העדיף לבקש ולקבל רישיון זול לערוץ ייעודי בכבלים ובלוויין – ערוץ המורשת. מאז, הפר ברגל גסה, פעם אחר פעם, את מסגרת תנאי הרישיון שלו, שידר חדשות ואקטואליה מבלי שהקים מערכת חדשות שיש בה הפרדה בין בעלות לבין תוכן, ולמרות כל זאת קיבל בפברואר 2017 מהמועצה לשידורי כבלים ולוויין מתנה כלכלית שאיש לא יכול לחלום עליה: אישור שרבע מהתכנים שלו לא יהיו תכני מורשת.

אבל זה לא הספיק לאנשי הערוץ. ביודעין הם שידרו ראיון עם ראש הממשלה - למרות שזה מנוגד לתנאי הרישיון, ביודעין העבירו תכניות אקטואליה לשעות פריים טיים - בניגוד להסכם. את המוטו הידוע ביחס לעיתונות "ללא מורא וללא משוא פנים" החליפו בערוץ 20 במוטו של "בתחבולות תעשה לך מלחמה". עכשיו, כשהם נדרשים לשלם, על פי חוק, כן – על פי חוק, את המחיר על מעשיהם – מגיע הבכי: פוגעים לנו בחופש הביטוי.

בכייני המסרים של ערוץ 20 נמצאים בחברה טובה והם לגמרי לא לבד. נשיאת שם חופש הביטוי לשווא היא פרקטיקה ידועה בתחום רגולציית התקשורת בישראל וכל השחקנים משתמשים בה כשזה נוח. לא אגיע עד לפסטיבל הקינות סביב החשש מסגירת ערוץ 10, אבל הנה דוגמא קטנה: זוכרים את הסכסוך האווילי על אורך מהדורת החדשות (שעה או שעה ועשרים – אכן מצוקה קשה) בין ערוץ 10 לבין הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו בינואר 2016? גם אז צייץ גולן יוכפז, מנכ"ל חדשות 10, שמדובר ב"התערבות בוטה ומסוכנת וסכנה לזכות לחופש ביטוי". אחרים קראו ליו"ר הרשות השנייה דאז אוה מדז'יבוז' "האישה שרוצה לסתום לתמר איש שלום את הפה". העירוב בין כסף וזכויות ביטוי גורם ל"בכיינות חופש הביטוי" לצוץ פעם אחר פעם, ומישהו חייב לומר לבכיינים: הפרידו בין צנזורה במובן האמתי שלה, לבין הצורך בכפיפות לכללים מוסכמים ועמידה במחויבויות – כספיות או תכניות.

למה הדבר דומה? נניח שביקשתי וקיבלתי רישיון לעסוק בעריכת דין. לפי כללי לשכת עורכי הדין אסור לי לעסוק בעריכת דין ובראיית חשבון במקביל. נניח עוד, שבניגוד לתנאי הרישיון, כן עסקתי בשניהם במקביל, כדי להרוויח עוד כסף. כעת משעים את הרישיון שלי, ואני כועסת וטוענת שפוגעים בחופש העיסוק שלי. לא רק זה – אני טוענת שאחרים שעשו זאת בעבר לא נענשו מספיק. משכנע? לא לגמרי.

לכן – בראש ובראשונה, הניחו למועצה לשידורי כבלים ולוויין. החוק מסמיך אותה לתת רישיונות ולפקח על ביצועם. מי שקורא לרשות לא לעשות שימוש בסמכויות הרגולטוריות שלה, לא להחיל את החוק והכללים – הוא צבוע. אפשר להתווכח על הכללים, אבל הקריאה צריכה להיות לתקן אותם ולא להפסיק לאכוף אותם.

שנית, הקריאה מצד ערוץ 20 לפוליטיקאים להתערב בהליך הרגולטורי – רעה מאד. פעם היו אלה ערוץ 2 או ערוץ 10 שעלו לרגל אל חברי הכנסת והשרים, היום זה ערוץ 20 – חביבו (הזמני, יש לשער) של ראש הממשלה, ומחר מישהו אחר. לפוליטיקאים יש נטייה להפוך אמוציונליים כשמדובר באסדרת תקשורת, וריקוד ההון-שלטון-זיכיון-רישיון-עיתון עשה רק רע לרגולציית התקשורת ולאינטרס הציבורי לאורך השנים.

עכשיו, בואו נדבר על החקיקה הנוגעת לאסדרת הטלוויזיה בישראל. נתחיל מהמעגל הרחב. כמה שרי תקשורת היו כאן בעשרים השנים האחרונות? שלושה עשר, מתוכם שנה ומשהו ראש הממשלה היה שר התקשורת. מה היה אורך הקדנציה של כל אחד מהם? תחשבו בעצמכם. משילות? עבודה לטווח ארוך? הצחקתם אותי. הכי נוח להזמין את כל השחקנים לעלות פעם אחר פעם לרגל אל הפריץ החדש, להפריח כמה הודעות לתקשורת על חשיבותה של תחרות ולהמשיך הלאה. הדבר הכי מעניין הוא דווקא הקדנציה האחרונה, שבה ראש הממשלה בחר להותיר את משרד התקשורת בידי עצמו. קשה למנות את מספר הנאומים וההצהרות שלו בעניין תחרות בתקשורת, אבל כשמגיעים לבדיקת המעשים – נאדה.

איך אני יודעת? בתוכנית העבודה לשנת 2016 של משרד התקשורת, המשרד מתחייב לפרסם "מסמך מתווה לעדכון הרגולציה לאור התפתחויות עתידיות" עד סוף 2016. המסמך הזה לא התפרסם עד לרגע זה. כנראה היו עסוקים שם, במשרד התקשורת, בבחירת מועצת תאגיד השידור הציבורי.

אגב, זה לא הדבר היחיד והחשוב שלא עסקו בו. תחום התדרים בישראל נמצא בכאוס, והמשרד התחייב למפות ולאכוף את חובת כיסוי רשתות הסלולר בדור השלישי עד סוף 2016, וגם זה לא קרה. אנחנו לקראת עולם של "אינטרנט של הדברים" שמחייב יצירת סטנדרטים לאבטחה שמאד ישפיעו על המציאות היומיומית שלנו - בתוכנית העבודה החדשה מועד ההגשה נדחה בשנתיים, לסוף 2018. יש זמן. השימוע לבזק והוט בעניין התשתית הקווית התפרסם השבוע בעיכוב של שנים, והצעדים המשמעתיים נגד הוט משום שאינה מאפשרת לפרטנר וסלקום להשתמש בתשתיותיה, אינם מתבצעים בגלל "מחסור בכוח אדם במשרד". הבנתם את הרעיון.

נחזור לרגולציית הטלוויזיה. הצורך בעדכון חקיקת הטלוויזיה מגיע משני מקומות. האחד הוא עודף הרגולציה, הכללים וכללי הכללים, הסוגות ותתי הסוגות, שהפכו את הכפיפות לכללים לבלתי אפשרית, חוסר ההתאמה בין הכללים של מועצת הרשות השנייה לבין אלה של מועצת הכבלים והלוויין, והבעיות המוסדיות של הרגולטורים. השני הוא, אהממ, המצאה נחמדה בשם האינטרנט.

נטפליקס כבר כאן, לדף הפייסבוק של ערוץ 20 מאות אלפי עוקבים – ולמשרד התקשורת יש זמן. עוד וועדה, עוד שימוע, אבל את העבודה השחורה אף אחד לא באמת רוצה לעשות. אין חוות דעת כלכליות, אין עבודה על נוסחי סעיפים ועל יישור מגרשי המשחקים.

אבל השאלה החשובה ביותר היא איזה סוג של עדכון נדרש לכללי הטלוויזיה בישראל. הקריאות לפוליטיקאים להציל את ערוץ 20 מלוות במנטרות של "שמיים פתוחים", "תחרות", "מגוון", "הסרת הרגולציה". גם ראש הממשלה התבטא כך מפעם לפעם. מאד מפתה לשאול למה בכלל צריך פיקוח על טלוויזיה בעולם של סטרימינג ורשתות חברתיות.

התשובה היא שעדיין צריך פיקוח. הוא חייב להתקיים בהיבטים של מניעת הטעיית הציבור, סימון של פרסום סמוי ותוכן שיווקי. בהיבט של הבטחה שתהיה השקעה מספקת בסוגה עילית כדי לשמר תרבות ישראלית, כי בתחום האודיו-וויזואלי הפקות מעולות הן יקרות ולא תתקיימנה בצורה מספקת ללא כפיה רגולטורית. יכול להיות שלא זכייני הטלוויזיה צריכים להיות אחראים לכך – אלא למשל חברות התשתית, כפי שהציעה ב 2015 הוועדה הציבורית בראשות פרופ' עמית שכטר, ואולי בכלל תאגיד השידור הציבורי, אבל זה עדיין ערך טעון הגנה.
אבל הפיקוח הכי חשוב הוא דווקא זה שמיועד לשמר תחרות בשוק הבעייתי שנקרא "שוק התוכן העיתונאי". זה שאמור לספק חדשות, אקטואליה ותחקירים עיתונאיים ושאי אפשר לעשות ייבוא מקביל של התכנים שלו באמצעות נטפליקס. זה שיש לו שני צדדים – מצד אחד תוכן ומצד שני פרסומת. צריך לומר במפורש: מי שחושב שבעולם ללא רגולציה בכלל יפרחו כאן אלפי פרחים – אינו מבין דבר בכלכלת תקשורת. בוודאי בכלכלת טלוויזיה. בהרבה מובנים דווקא הרגולציה היא זאת שמשמרת את התחרות ומונעת השחתה כמו שאנחנו רואים בעיתונות הכתובה - ולא השוק החופשי.

יתרה מזאת, גם בעולם של פייסבוק וטוויטר צריך ולגיטימי לפקח על שידורי חדשות בטלוויזיה. מותר לומר במפורש שיש ערך חברתי בהבחנה בין פייק ניוז לבין חדשות, ובין פובליציסטיקה לבין חדשות. לגיטימי להילחם בתופעה של הקצנת עמדות רק בכדי למשוך צופים בדומה למלחמת ה"קליבייטים" שמתקיימת באינטרנט. והכי חשוב, לגיטימי לתבוע השקעה בתחקירים עיתונאיים רציניים ולא רק בפאנלים באולפנים. האם רשויות הרגולציה עושות זאת בהצלחה? באופן חלקי. אבל הצורך לשפר את הפיקוח אינו מוביל למסקנה הכרחית שאין צורך בפיקוח בכלל. מחויבות מינימלית של גופי התוכן החדשותיים לכללי האתיקה העיתונאיים – הוא דבר נכון. גם מינימום כוח אדם ותקציב למערכת החדשות.
כל העבודה הזאת הייתה צריכה להסתיים לפני חמש שנים. אולי לפני שנתיים, עת סיימה ועדת שכטר את עבודתה. אבל צריך לומר בבהירות: שרי התקשורת בשנתיים האחרונות העדיפו לעסוק בתאגיד, בשלילת הלגיטימיות של כלי תקשורת ובהתנצחות אישית עם עיתונאים. זה קל ומביא טראפיק לדף הפייסבוק שלהם.

דווקא כעת, כשהבייבי התורן של ראש הממשלה – ערוף 20 – על המוקד, יש הזדמנות לממשלה להפסיק להתקרבן ולהתחיל להתאים את שוק התקשורת בישראל למאה ה-21. את ערוץ 20 לא צריך לסגור. ברור שלא. המגוון הרעיוני שהוא מביא אל השוק חשוב מאד. אבל גם ערוץ 20 צריך לזכור: בלי רגולציה לא בטוח שהייתה הצדקה כלכלית להתקיימותו בכלל. לכן, אסדרה מאוזנת של השוק היא צורך השעה.

* ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר עומדת בראש התוכנית לרפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה