ואחרי החגיגות: תביאו לי את האחראי

"אז מה את אומרת, תתפצלו? זה באמת יקרה?"; בשנה האחרונה, כמעט כל שיחה בין הגורמים המחליטים, המשפיעים והאחראיים נפתחה בספקנות רבה סביב המעבר לרישיונות, סוגיית סגירת ערוץ 2, הפיצול והמעבר ל-3 ערוצים מסחריים.

המעבר לשבעה ימים הוא רגע מכונן. מדובר באירוע מאתגר ברמה המקצועית והעסקית, פרק חדש בתולדות הטלוויזיה המסחרית.

על פניו, ממש עוד רגע - תעשיית הטלוויזיה אמורה לפתוח שמפניות ולצאת לחגוג.

אז למה בעצם לא? או שכן?

כדי לענות, כדאי להתייחס ל 3 משתנים.

25 שנים חלפו מאז הוקם ערוץ 2. לפחות 5 דורות במונחים טכנולוגיים, שנים בהן תעשיית הטלוויזיה עברה מהפכות ואינספור שינויים, העולם טס קדימה.

ב-2011 חוקק חוק הרישיונות. הרעיון המקורי, לפחות כך הוסבר, לאפשר לגופי השידור להתנהל באופן עצמאי ולא כקבלני משנה של הרשות השנייה, עם אפיק נפרד ואופק פעילות. לא עוד פיקוח נוקשה אלא תחרות בריאה בשוק השידורים שהשתכלל קצת במשך למעלה מ-20 שנה, לצד התיישרות עם המציאות בעולם.

בינתיים, פלטפורמות בינלאומיות פרצו לשוק הישראלי, שינו הרגלים, שאבו תקציבי פרסום, ללא מיסים, ללא רגולציה, ללא כל מחויבויות לשוק התוכן הישראלי.

שוק הפרסום נסק ואז הצטמצם.

הוט ויס נהנו, נהנות, מדי חודש משידורי הטלוויזיה המסחרית בחינם, מדמי מנוי קבועים המשולמים על ידי הציבור ומתשלום נוסף של הציבור עבור ממירים מקליטים.

האחרונה, המצאה מעולה, אלא שהיא פוגעת פגיעה ישירה במודל העסקי של הטלוויזיה המסחרית המבוססת בין היתר על צפיה ב live. בכל העולם אגב הפתרון הוא די פשוט, תשלום עבור התוכן, ממש כפי שמשלמים עבור תוכן זר.

שש שנים חלפו מאז נקבע מועד היציאה לרישיונות.
שש שנים בהן יודעים כל הגורמים המפקחים והמבצעים שהרגע יגיע, הרי חוק זה חוק.

אך על אף כל השינויים שחלו בתעשייה בשני העשורים האחרונים, נראה כי הכללים שנקבעו לטלוויזיה המסחרית לפני רבע מאה, יעברו כלאחר כבוד אל עבר הרישיון. משאירים את גופי השידור, הצופים ואיכות השידור שנות דור מאחורי המדינות המתקדמות.

גופי השידור עשו ועושים את העבודה הנדרשת כדי להתאים עצמם לשינויים המתמידים, מי שלא, יתקשה מאוד לשרוד. הרי התחזיות הכלכליות לתרחיש של 3 שחקנים מסחריים די קודרות, שוק הפרסום המקומי אינו יכול להחזיק את כולם.

האם הרגולטור יתעורר בזמן, יאפשר לגופים המסחריים עצמאות ותחרות באופן שוויוני, יתאים את החוקים לזמן? שאלה רטורית.

מה הסיכוי שמקבלי ההחלטות ונבחרי הציבור יקחו תהליכים ארוכי טווח ברצינות? יקבעו יעדים? יקחו אחריות מתוך כבוד לתעשייה? מתוך כבוד לבעלי מניות, למנהלים, ליוצרים?

נכון לעתה - פחות מחודש לפני המעבר לרישיון - השינוי העיקרי הוא בהחלפת המילה זיכיון ברישיון.

לכן, אין דרך אחרת. בתוך המסגרת הקיימת, אנכרוניסטית ככל שתהיה - גופי השידור צריכים לפעול. רק חברה עם ראיה ועשיה לטווח ארוך תוכל להתמודד עם המציאות המשתנה ועם התחרות בשנים הבאות. ההובלה והחזון של קשת מבוססים על תוכן מקורי, על היכולת לחדש ולהשתנות ועל פעילות ענפה בזירה הבינלאומית ובעולם הדיגיטלי.

המוטיבציה והאמביציות מגיעות מתוך תשוקה למהות - ליצירת תוכן ישראלי פופולרי. לעיתים חשוב, לעיתים מעניין, לעיתים מרגש, לעיתים מבדר.

כדי ששחקן קבוע בשוק יצליח להתמודד הוא צריך יתרון תחרותי. יתרון המושתת על מנועי צמיחה, חדשנות ויכולות הסתגלות עם השינויים הטכנולוגיים וההתנהגותיים שעוברים על שוק הטלוויזיה.

הראייה ארוכת הטווח מתייחסת גם להתאמת ההוצאות. אין ספק שהשיח של הרייטינג ימשיך להיות מאוד דומיננטי, אבל נוכח המציאות החדשה, כבר לא יעמוד לבדו.

ברגע המכונן הזה, קיים פער אדיר עד אבסורדי בין המציאות העסקית והתכנית של השוק לבין מי שאמור להגדיר את המסגרת החוקית.

קיומם של גופי השידור ויכולתם להגיע לעצמאות יצירתית, עסקית, ובטווח הארוך - כלכלית יתאפשרו אם התנאים ההכרחיים יתקיימו - חברות עם אסטרטגיה לטווח ארוך וחוצת גבולות תוך חיבור אותנטי לישראליות והקשבה לצרכי הציבור הישראלי. במקביל, רגולטור עצמאי, כזה שיוכל לפעול בענייניות משוחררת מכבלים ודפוסים מיושנים, ובעיקר שיגלה מנהיגות ללא מורא.