בין עהד תמימי לדאעש: גם התקשורת מלבה הסתה

יצא לי לסקר עשרות, אולי מאות פיגועים בגל הטרור האחרון. ראיתי את השקים השחורים של המחבלים בזירת הפיגוע, מיהרתי לבית החולים לאחר מכן, וראיתי את הרופאים בחלוקיהם מכוסי הדם, כשהם נאבקים על חייהם של הפצועים. במקרים רבים, רבים מדי, סיימתי את הימים הארורים האלו בבתי העלמין של ירושלים. אני כותב את כל זה כי חשוב לי שמי שקורא שורות אלו יבין שאני יודע היטב מה זה פיגוע ומודה היטב להשלכות של ההסתה, בתוך החברה הישראלית ומחוצה לה. ראיתי יותר מדי אמהות דומעות מעל לקברי ילדיהן מכדי שאוכל לזלזל באלימות שסובבת את הקיום שלנו כאן. ודווקא בגלל זה, אני חושב שאנחנו מאבדים את עצמנו לדעת במאבק בטרור ובהסתה. שחייבים לשנות כיוון.

בעיני זו חידה. למה אנחנו מעוללים את זה לעצמנו? איך נולד הטירוף הזה? איך הדם הרותח הזה מגיע משיחות סלון, לרשתות החברתיות, לתקשורת למשטרה ולפרקליטות, לכנסת ולממשלה. איך חברה שלמה מפיצה את הדברים שהיא חוששת מהם כמו פונדקאי שמפיץ מחלה ממארת. הסתה וטרור, שתי מילים שאנחנו חיים איתן למעלה משלושים שנה, מתדיינים, מחוקקים, מנטרים, מבלי להבין כמה נזק אנחנו עושים. מבלי להבין שאנחנו הופכים מבלי דעת לסוכנים שמפיצים את מחלת האלימות. חכמים כבר אמרו שקשים הרהורי עבירה מעבירה, ובאנלוגיה לישראל 2017, עלינו להבין בהקדם, שהדיבור על הסתה וטרור גרוע יותר מהסתה וטרור.

נתחיל ממושכלות יסוד. "באופן פרדוקסלי, דווקא מפני שהמדינה המודרנית חזקה לאין שיעור מהממלכה בימי-הביניים, ודווקא מפני שהיא הצליחה לבסס מונופול כמעט מוחלט על אלימות פוליטית, הרי כוח מזערי, שלא היה מאיים כלל על ממלכה בימי הביניים, די בו לזעזע את המדינה המודרנית. ככל שקשה להפעיל אלימות פוליטית בשטח שבו שולטת מדינה מודרנית, כך אלימות בהיקף קטן מאוד יכולה ליצור מצב 'בלתי נסבל' ולגרום לטלטלה רצינית".

הסבר קצר למילים האלו של ד"ר יובל הררי: המדינה המודרנית, גם מדינת ישראל, היא היישות המדינית החזקה והבטוחה בהיסטוריה. הטרור לא מאיים על קיומה ולא על שלומם של אזרחיה. הוא לא מעלה את אחוז מקרי המוות בצורה משמעותית ולא מאיים על נכסים אסטרטגיים שלה. הדבר היחיד שהוא עושה זה לנפץ את אשליית הביטחון שלנו. לזעזע את התודעה. נתעכב על זה לרגע. כשאנחנו מדברים על טרור אנחנו מיד מקמטים את המצח בכובד ראש. הטרור. כמו איזה גידול מסתורי שאי אפשר להכחידו. מכת מדינה שכל המשאבים מגויסים כדי לבלום אותה. אבל נניח לרגע שהטרור הוא עירום. נניח לרגע שטעינו. ונניח גם שהטעות שלנו רק חיזקה את הטרור ואת האפקט שלו, שהיא רק נתנה פרס למחבלים. שכל העיסוק הציבורי, התקשורתי והמשפטי בנושא הזה, רק הופך את הטרור למפלצת שהוא. הרי מחבלים, בניגוד למה שאנחנו נוהגים לחשוב, הם גם בני אדם. גם הם בונים על פרסום ועל תהילת עולם. את הפרסום הם יכולים לקבל רק מאתנו. כשהם יראו כמה הנושא הזה מטריף אותנו. איך כל פיגוע הופך מיד לשיחת היום. איך חברה משגשגת, שלווה וחזקה, חברה שלא חוותה איום קיומי מאז 1973, מאבדת שליטה אחרי כל הנפת סכין.

זה נכון גם להסתה. אפשר לסמן את רצח רבין כתחילתו של הכשל הלוגי והערכי שאנחנו כושלים בו בסוגיה זו. ההנחה לאחר הרצח הייתה שההסתה בחוגי הימין הובילה את יגאל עמיר ללחוץ על ההדק. מאז הפכה המילה הסתה למילה דמונית שמחייבת מיד פתיחה בחקירת משטרה.

אבל, למה שלא נחשוב על זה אחרת: רצח רבין (הייתי בן 9, וציפיתי עם הוריי בקרוקודיל דנדי – א.ס.) היה אירוע נוראי, חסר תקדים וקשה, אבל הוא לא החליש את מדינת ישראל. הוא לא פגע בעוצמתה. מדינת ישראל התגברה עליו, למרות שיש רבים שלא רוצים שהיא תתגבר עליו, למרות שיש רבים שרוצים שהפצע הזה ימשיך לדמם לנצח. כשם שארה"ב התגברה על רצח נשיאיה, כך גם ישראל הוכיחה שיציבותה הפוליטית לא נבחנת בהעדרן של רציחות פוליטיות, אלא ביכולתה להמשיך לתפקד כדמוקרטיה מפוארת למרות קיומן. אני כותב את זה כי מתברר שהמחיר של מלחמה בהסתה גבוהים בהרבה מהמחירים של הכלת ההסתה. מחירי ההיסטריה שמסרבת באורח פלא לשכוך מאז, גבוהים בהרבה ממחירי הרצח עצמו. אין במילים אלו ניסיון להצדיק את הרצח או לזלזל בחשיבותו, אלא ניסיון להסביר שבריאותה הנפשית של מדינת ישראל חשובה יותר משימור הטראומה של רצח ראש הממשלה שלה.

חלפו כמה שנים מאז רצח רבין והגענו לשנת 2004. פייסבוק מוקמת. היא תשנה את העולם שלנו באופן שאנחנו עדיין לא מבינים אותו. אחרי זה יצטרפו אליה רשתות חברתיות נוספות וישלימו את המהפכה. הפלטפורמה הזו תתגלה כצלחת הפטרי המושלמת לארגוני טרור, מסיתים ומזילי קצף מהפה שחיפשו כל חייהם במה להקיא ממנה את השנאה שלהם. ממשיכים הלאה בציר הזמן ומגיעים לארגון דאעש, גוף מדיני שפרח בשתי מדינות מרוסקות רק בגלל המיקרופון והרמקולים שהצמידו לו מדינות המערב. מערכת תעמולה מפוארת הפכה דמויות כמו "ג'ון הג'יהאדיסט" לגיבורי תרבות. אני זוכר את הימים האלו היטב משום שהייתי אז עורך באתר nrg. לקח לנו חודשים להבין שלא צריך להוציא פוש על כל סרטון עריפה חדש. אבל איחרנו, ביחד עם עמיתנו בארץ ובעולם. אבו בכר אל בגדדי כבר היה המלך החדש של המדיה החברתית. ההצלחה הגדולה שלו הסיחה את הדעת מהטרגדיה האמתית שהתרחשה בסוריה תחת ידיו של הנשיא אסד.

המלכתו של דאעש לא חלחלה. חסידי המלחמה בהסתה מצאו להם לא מעט ראיות. רצח אבו חדיר שהגיע בתקופה המתוחה מאוד של חטיפת שלושת הנערים ותחילת מבצע צוק איתן. יולי 2015 מתבצע רצח בני משפחת דוואבשה בדומא. בעקבותיו מתפרסם תיעוד חתונת השנאה המפורסמת. המאבק בהסתה בצד היהודי הופכת למלחמת קודש. מהצד השני של הקו הירוק, המילה הסתה הופכת גם לאחד הכלים במאבק בטרור הפלסטיני. ההסתה ברשתות החברתיות מובילה לגל מעצרים, לפעמים של צעירים שעשו לייק לפוסט שמשבח פיגוע, במטרה למנוע את ההתקוממות העממית של הרחוב הפלסטיני. עהד תמימי היא עוד חוליה בשלשלת ארוכה של אנשים שיודעים שהמצלמה חזקה מהנשק.

בינתיים בבתי המשפט, מתברר שלא כל הוויראלי מסית הוא. בחתונת השנאה בוטל כתב האישום נגד כל הקטינים, בגלל שהפרקליטות לא קיבלה את אישור היועץ המשפטי לממשלה כנדרש בחוק בעבירות הסתה. השבוע זוכה הרב שלום דב וולפא מהסתה לאי ציות – סעיף אישום שכמעט ואף פעם לא השתמשו בו, אחרי שתועד מציע כסף לחיילים בעבור סירוב פקודה. האירוע שזכה כמובן לפרסום נרחב (ובכך, כרגיל, העצים את האפקט של הדברים שאמר פי 7 מיליון), עורר זעם רב בשעתו. והנה, השופטת ג'ויה סקפה שפירא, חשבה אחרת: "לא ניתן להתעלם מהעובדה כי בחלוף השנים סרבנות חיילים לפקודות חוקיות של פינוי יישובים לא הפכה לתופעה נפוצה המערערת את המשמעת בצבא. צה"ל נותר צבא איתן, מרותם של מפקדיו לא התערערה". כל כך פשוט. ההסתה הנוראה, זו שחששנו ממנה, בגלל לא סיפקה את הסחורה. למרות, ולא בגלל, התהודה שנתנו לה.

נתונים שחשפתי בעבר בוואלה! NEWS מלמדים כי כמות כתבי האישום המוגשים בסופו של דבר ביחס לכמות התיקים שנפתחו במשטרה בנוגע לעבירת ההסתה – נמוכה ביותר. 60 כתבי אישום הוגשו בגין עבירת ההסתה מאז ה-13 בספטמבר 2015 ועד לסוף שנת 2016 – התקופה העיקרית בגל הטרור האחרון. בתקופה זו נפתחו בסך הכל 594 תיקים בגין עבירת ההסתה ונעצרו 356 בני אדם. הנתונים האלו מלמדים שקיימת תופעה פסולה וחמורה של מעצרים מיותרים, שנובעים בין היתר מההיסטריה הציבורית מהנושא.

עהד תמימי, ברק כהן, הסטודנטית מבצלאל, "נאצי ארור" על הנשיא ריבלין, הגיליוטינה, האישום נגד בנצי גופשטיין, חתונת השנאה, ומעצרי לייקים רבים של פלסטינים. רשימת הפעולות המיותרות שנקטו רשויות האכיפה ארוכה ומתארכת. הריטואל כבר מוכר: שטות אזוטרית ופוטוגנית במיוחד מגיעה לרשתות החברתיות, הופכת לידיעה בכל אתרי החדשות, גורמת לתחושת בהילות במטה הארצי ובצלאח א דין והופכת להליך פלילי מיותר.

אבל הביקורת היא לא כלפי הפרקליטות והמשטרה אלא כלפי גורמים רבים נוספים וכלפי עצמנו. חברה שמתמודדת עם הטרור לא נמצאת בסכנת חיים. חברה שנרעדת מכל איום חולף נמצאת בסכנה קיומית משמעותית. מפתיע שעם שעמד בפני סכנת השמדה מידי האימפריה הנאצית הרצחנית לא פיתח שום סיבולת בנושא. דווקא העם שלנו, זה שמתמודד עם טרור והסתה כבר עשרות שנים, צריך לשנות את הגישה.

אולי כדאי שאקנה מראה גדולה. כי ברור שיש לי, הקטן, ולתקשורת הישראלית בכלל, יש חלק גדול מזה. אנחנו הראשונים לזהות ולירות אחרי כל טרלול ברשתות החברתיות, גרפיטי ברחוב נידח או פיגוע. אנחנו שולחים את הפושים ומעלים ראשיות. מצלמים את הדם ומורחים אותו על הסמארטפונים של אזרחי ישראל. הם, אלוהים ישמור למה, נותנים את הביקוש, ואנחנו, ביד רחבה, מספקים את ההיצע. אולי הגיע הזמן לבחון מחדש את צורת הסיקור של נושאי ההסתה והטרור. אולי כדאי לשנות פוקוס, להחזיר את הטפל להיות טפל ואת העיקר להיות העיקר. הטפל – אנשים שכל משימתם היא תשומת לב, תהילה והטרפת הדעת. העיקר – אנחנו.

* אמרי לוי סדן משמש ככתב משפט צבאי בוואלה! NEWS