פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דבר כתב החינוך: ואולי בכל זאת היד קלה מדי על ההדק?

      ייתכן שהשיקול שקיבלו במאקו לפרסם את השם היה ראוי, אבל שורה של שמות אחרים שפורסמו לאחרונה נעשו עם יד קלה מאוד על ההדק. אלה שדורשים גולגולות כאן ועכשיו לא מעוניינים לתקן, אלא לבייש ולהכריע, עד מוות. טור אורח

      בועז ארד (צילום מסך)
      על המעשה שביצע עליו להיענש, אבל לא בגזר דין מוות. בועז ארד (צילום מסך)

      במסגרת תפקידי ככתב חינוך סיקרתי שורה ארוכה של מקרי הטרדות מיניות באקדמיה, זה לא מקרי, הרבה לפני קמפיין #metoo ראיתי בניצול הסמכות, ביחסי המרות האלה שבין מרצה לבין סטודנט או סטודנטית עניין חמור. הקדשנו במערכת לנושא שעות עבודה שמסתכמות לכדי שבועות ואף חודשים, ואכן חשפנו עשרות הטרדות ומעשים מגונים, בחלק מהמקרים חשפנו את שמות המרצים המטרידים, בחלק אחר לא.

      לפני מעט יותר משנה הגיע אליי מידע על תלונה של סטודנטית נגד מרצה מהאקדמיה לאמנות בצלאל. לקח הרבה זמן לאמת את הסיפור, לא הצלחתי להגיע למתלוננת, אלא רק לגורמים עקיפים יותר. תחקירנית של החדשות הגיעה לבצלאל וצילמה את המרצה בשיעור במצלמה נסתרת, לאחר מכן אימתה אותו עם הטענות, הוא הכחיש. היו בידינו ראיות שתלונה בנושא מתבררת בבצלאל, ואף יותר מכך - שבמסגרת הסכם שקט בהסכמת הסטודנטית, המרצה והמוסד, ניתן פיצוי כספי לסטודנטית ועל המרצה הוטלו כמה סנקציות שוליות והוא ממשיך ללמד כרגיל. סברנו שצריך לחשוף את הסיפור הזה, שייתכן ויטריד בעתיד סטודנטיות נוספות.

      התקשרתי אליו וסיפרתי לו שאנחנו עומדים לפרסם כתבה בנושא, ששמו יופיע, הוא היה שבור, בקולו יכולתי לשמוע מצוקה אמיתית. במקביל פניתי להנהלת בצלאל, שם השיבו לטענות אבל גם הזהירו אותי: אנחנו מכירים את המרצה, נפשו רכה מדי, הוא יתאבד, הצהיר כך בפנינו. זו לא הפעם הראשונה שאני פונה למושאי כתבה או תחקיר ונענה באיום התאבדות. כבר כאן אני לעתים חש שכוח רב מדי בידיי, להחליט האם מדובר באיום פיקטיבי שנועד למנוע פרסום (כך בדרך כלל) או במצוקה אמיתית. כאן השיח הישיר עם המרצה הוכיח לי שלא מדובר באיום פיקטיבי. התייעצתי במערכת מה לעשות, הרי במקרים שבהם כבר לא מדובר בתלונות אלא בבירור שבסיומו נקבע שהמרצה אכן ביצע את המיוחס לו (במקרה הזה לטיפה על ישבנה של סטודנטית והטרדות מילוליות כלפיה) אנחנו נוטים לפרסם את השם, אבל הסבירות במקרה זה שאכן ישים קץ לחייו הייתה גבוהה מאוד. על המעשה שביצע עליו להיענש, אבל לא בגזר דין מוות.

      מאקו 2 (צלמים זמניים מורשים , צילום מסך)
      הכתבה במאקו (צילום מסך)

      האומץ הוא לא בפרסום השם, אלא בדיוק להפך

      מצד אחד, החלטנו לפרסם את הסיפור במהדורה מפאת חשיבות הנושא, ידענו שפרסום כזה יפעיל לחץ גדול על הנהלת בצלאל, שזו תתקשה לטייח את הדברים ותדע שגם לאחר הפרסום נעקוב אחר הנעשה. יותר מכך, לא היה מדובר בפרסום ראשון במובנו הקלאסי, כלומר לא צפינו שמישהו אחר יפרסם את הדברים וזו רק שאלה של זמן. איש מהמעורבים לא היה מעוניין בפרסום הזה, כך שהייתה לנו סבירות גבוהה להניח שאם לא נפרסם, הסיפור ייקבר.

      מצד שני, החלטנו שלא לפרסם את שמו, גם לא נספק כל פרט שעלול היה לזהות אותו. לא עשינו זאת בקריצה, באמת הסתרנו את האפשרות שיזהו במי מדובר. כשפנו אליי עיתונאים לאחר הפרסום ושאלו במי מדובר, נאלצתי באופן חריג לסרב לספק את השם, גם לא לרמוז. ידעתי שלעצמי לא אוכל לתרץ תירוצים, זה יהיה על מצפוני.

      הפרסום שכאמור ככל הנראה לא היה רואה אור לעולם בלעדינו לא סיפק את אלה שמעולם לא חשפו עוול, אבל תמיד יודעים לצקצק עם פרסומו, אלה האשימו אותנו בהגנה על על מטרידנים, דרשו מיד להסגיר את השם כדי שיוכלו לתלות בכיכר הרשת החברתית. עמדנו בלחץ.

      גם בפרסומים אחרים שלנו על הטרדות מיניות, אלה שאין בהם איומים מפורשים בהתאבדות, ההחלטה שלנו היא בד"כ לא לפרסם את השם בשלב הראשון. בהמשך, לפי כמות העדויות, מידת הטיוח, הסיכוי שהמעשים יחזרו על עצמם והביטחון שהדברים אכן נעשו, מפרסמים גם את זהות התוקף לכאורה. צריך להבין - האינטרס של כלי תקשורת לפרסם את השם הוא רב, זה הופך את הסיפור למעניין הרבה יותר, לא משהו ערטילאי, אלא מישהו שאפשר לגגל את שמו. הרבה יותר כניסות והקלקות, הרבה יותר פולו-אפים. האומץ הוא לא בפרסום השם, אלא בדיוק להפך - בהימנעות מפרסומו (פרט למקרים של לחץ משפטי שלא לפרסם).

      עמרי מניב (צילום מסך , יחצנים)
      ידעתי שלעצמי לא אוכל לתרץ תירוצים. מניב (צילום: יח"צ)

      הסבלנות משתלמת

      לפני 3 שנים, בבוקר לאחר שפרסמנו שמתבררת תלונה על הטרדות מיניות נגד מרצה בכיר באוניברסיטה העברית, קבוצת פייסבוק שנאבקת בהטרדות הפיצה את שמו - פרופ' מריו שניידר - ברחבי הרשת, ותקפה אותנו על "צנזור" שמו.

      בהתחלה התקשיתי להבין, הרי עבדנו גם כאן עבודה קשה וארוכה כדי לפרסם את הסיפור, פניתי בזמנו לאגודת הסטודנטים של האוניברסיטה וביקשתי את עזרתם. הם סירבו, אמרו לי שאין בכוונתם לצאת למאבק באוניברסיטה, שאסור להם לעסוק בנושא. למרות עליבותה של האגודה, הצלחתי לאמת את הסיפור, ייאמר לזכות הנהלת המוסד ששם לא ניסו לכסת"ח, אישרו מיד את הפרטים, כאמור בניגוד לאגודת הסטודנטים. אנשי קבוצת הפייסבוק שעשו שיימינג למרצה לא הכירו את הפרטים ולא שוחחו עם האוניברסיטה, זה לא הפריע להם. החזקנו מעמד עוד חודש, עד שנחתם הסכם בין הסטודנטית, האוניברסיטה והמרצה, שהודה בכמה ממעשיו, אז פרסמנו את שמו. ההמתנה הזאת לא פגעה במאבק בהטרדות, להפך, הסכנה שנשקפה מהמרצה פסקה עם רגע הפרסום וההמתנה עם גילוי שמו הפכה את הפרסום לרציני יותר, לא טענה אלא הטרדה ודאית.

      בכמה מהמקרים האלה אם לא היינו מפרסמים את הסיפור עצמו, הדברים היו נותרים בהשתקה. הוצאתם לאור נועדה לוודא שיטופלו כראוי. ייתכן שהשיקול שקיבלו במאקו לפרסם את השם היה ראוי, אבל שורה של שמות אחרים שפורסמו לאחרונה נעשו עם יד קלה מאוד על ההדק. אלה שדורשים גולגולות כאן ועכשיו לא מעוניינים לתקן, אלא לבייש ולהכריע, עד מוות.

      * הכותב משמש ככתב החינוך של חדשות עשר.