יעל חן, שהלכה זה עתה מאיתנו, הייתה העורכת הבולטת ביותר בערוץ 1 לאורך כ-30 שנה. היא הייתה חריפת שכל וצנועה, וידענית באין ספור תחומים - שמעולם לא פגה סקרנותה. תחת שרביטה הנינוח והקפדן, חן הדריכה דורות שלמים של עיתונאים.
היא לימדה אותנו כיצד לדבר נכון מול המצלמה, איך לכבד את הצופים, ובמקביל לימדה איך אפשר לעמוד מול המנהלים, בעלי האג'נדה משלהם - כאשר היא נצמדה לאג'נדה העיתונאית. היא גם הראתה לכתבים איך אפשר לעורר מחשבה בקרב הצופים מבלי להיגרר לצהבת. מעל לכל היא לימדה אותנו מה זו הגינות עיתונאית. איני מצליח להיזכר במישהו שלא נלכד בקסמי הפשטות והצלילות של חן. כולנו אהבנו אותה וחיפשנו את קרבתה.
"צליפות" הלשון שלה היו תמיד רכות - ובמקומן. אפשר היה לסמוך עליה בכל דבר, להיוועץ בה בכל תחום וכשהיה צריך - גם להתווכח. אבל, אי אפשר היה לריב עימה. היא לא הרשתה לעסוק בשטויות. מעט מאד עורכים התקרבו לרמה של חן, וההיעדרות שלה מתחום העיתונות ניכר היטב עוד כשבחרה לפרוש מהטלוויזיה ולבחור במקצוע אחר. רבים ממוקיריה כבר מתגעגעים לדמותה.
השבוע הלכה לעולמה חן, ששימשה כעורכת "מבט" במשך שנים רבות. חן נחשבת לעורכת הבולטת ביותר בערוץ 1 במשך כשלושה עשורים. היא התגלתה ב-1974 בתכנית מיוחדת שנעשתה על אלמנות מלחמה, שם בלטה בהתבטאויותיה. בעלה המנוח, עודד חן, נהרג כצנחן במלחמת יום כיפור.
חן החלה לעבוד בטלוויזיה בשנת 1976, כעורכת משנה ב"מבט" ולימים הפכה לעורכת "היומן" ועורכת "מבט", ובנוסף ערכה את משדר המילניום, ומשדרי בחירות רבים. בתקופתה, "מבט" מצד אחד קבעה את סדר היום החדשותי, ומצד שני העיתונאים נהנו מגיבוי מלא ומחופש עשייה. היא פרשה מערוץ 1 בשנת 2004. חן נולדה בחיפה ובוגרת ביה"ס הריאלי. היא נישאה בשנית לכתב הכלכלי של "ידיעות אחרונות" גדעון עשת, ונולד להם ילד.