תפקיד: מנהל דף הפייסבוק של החינוכית
גיל: 37
מה בעצם אני עושה: מנהל את דף הפייסבוק של החינוכית. זה נשמע אולי כיף - כי זה באמת כיף! - אבל לא הכול רק מרקו ופינגי. חשוב לציין שאני לא לבד בסיפור: מחלקת הדיגיטל היצירתית שלנו, בניהולו של רוני צייג, מונה כיום שישה עובדים. יום העבודה נפתח בישיבת צוות שבה אנחנו מחליטים פחות או יותר איך ייראה היום. בהמשך אני מכין את הפוסטים שעולים לדף, יושב עם עורך הווידאו על הסרטונים, מגיב לגולשים וכו'.
את ניהול הדף קיבלתי די במקרה לפני כשנתיים. לדף כבר היה אופי ברור יחסית והשתדלנו לא לשנות אותו, רק לנסות לשדרג פה ושם. כאיש וידאו היה לי חשוב לשפר את איכות וכמות הווידאו בדף, להוסיף כתוביות לכל סרטון וגם להעלות הרבה יותר תכני וידאו עצמאיים משלנו, שרבים מהם הפכו ויראליים (מרקו עושה את נצ'י נצ', "פרפר נחמד" עושים סטטיק ובן אל, בוהמיין ראפסודי בגרסת החינוכית וכו').
מעבר לפוסטים נוסטלגיים והטרלות של מפורסמים עם קטעים מביכים מעברם (היי ניקי גולדשטיין!), אנחנו משתדלים שלפחות פוסט אחד ביום יקדם תכנית שמשודרת בערוץ 23. הגאווה הכי גדולה שלי היא כשפוסט כזה, למשל מ"חוצה ישראל עם קובי מידן", הופך ויראלי ומוכיח שגם תכנים "כבדים" יותר יכולים לעבוד. למעשה הסרטון הכי נצפה בתולדות הדף - עם למעלה ממיליון צפיות - הוא ריאיון עם פרופסור לחינוך ממגזין הנוער "23 דקות". זה מה שכיף בדף הזה: אילנה אביטל, מנחם בגין ושבי חיים בו זה לצד זה בשלום ובאהבה. בסופו של דבר, הכול נעשה במטרה לשרת את המותג האהוב שנקרא "חינוכית", שלמרבה הצער עתידו כרגע לא ברור.
השכלה: תואר ראשון בתקשורת במכללה למנהל, תואר שני בתקשורת באוניברסיטת תל אביב. השלישי בדרך?
תפקידים קודמים: בתחילת דרכי עבדתי במשך 4 שנים בקשת ולקחתי חלק בהקמה של mako. בהמשך עבדתי 6 שנים בדסק החדשות של וואלה! News כעורך תוכן וידאו.
מי פתח לך את הדלת לתעשייה: רמית רחמני, כיום עובדת ברשת. התעקשה להביא אותי לקשת בזמנו, עוד כשהייתי סטודנט צעיר ומתולתל. חייב לה את הקריירה שלי.
מה אוכל לצהריים: מביא אוכל מהבית וגאה בזה! קופסת האוכל בשקית הפכה לסמל המסחרי שלי.
איפה אתה בעוד 5 שנים: הייתי רוצה לומר "אוכל פאד תאי ושותה שייק אבטיח בקו-פנגן", אבל הגיוני יותר שזה יהיה בתפקיד ניהולי כלשהו.
פרגן למתחרים: לא יודע אם הם נופלים בדיוק לקטגוריה של "מתחרים", אבל אני מאוד אוהב את מה שעושים בפייסבוק של "הארץ". אג'נדה ברורה ולא מתחנפת, שמשתלבת בקו האידאולוגי של העיתון. צעד אמיץ ולא מובן מאליו בכלל בימים אלו, אז סחתיין!