"סערת" קובי מידן, אפשר להעריך, מאחורינו. האיש התנצל, האמירה נסלחה ואפילו בימין הרחוק סברו שחופש הביטוי סובל אמירות כמו זו של שדרן גלי צה"ל, החינוכית והתאגיד. ועכשיו, בשוך ההמולה - שכרגיל אצלנו, הוחלפה ב"סערה" אחרת - יש מקום לשאול כמה שאלות שנבלעו ברעש: ראשית, באשר ל"קוד האתי" של תחנת השידור הצבאית. כך נכתב בהודעת גל"צ לסיום המשבר: "מידן הפר את הקוד האתי של גלצ...(ה)קובע שעובדי גלי צה"ל וחייליה וכן כלל המשתתפים הקבועים...מחויבים להפעיל שיקול דעת בכל התבטאות מעל כל במה חיצונית, מקוונת או אחרת".
מדובר בניסוח מעורפל שדווקא מעורר כמה שאלות חשובות: האם לגלי צה"ל יש קוד אתי נפרד, השונה מן הקוד האתי של כלי התקשורת האחרים? האם לא ראוי שלתחנה צבאית יהיה קוד אתי מיוחד שיביא בחשבון את תפקידה המיוחד של התחנה הצבאית? האם הקוד האתי, כפי שעולה מההודעה, אחד הוא לאזרחים המשדרים בתחנה - רזי ברקאי, רינו צרור, יעל דן ואחרים - ולחיילים, לובשי המדים? האם לחייל בשירות חובה המשרת, למשל, ככתב פרלמנטרי בתחנה, יש חופש ביטוי מלא, כמו זה שיש לכתב הפרלמנטרי של "ידיעות אחרונות" או של תאגיד השידור הציבורי?
בין אישי לציבורי, בין מידן לסרנה
בעיצומה של הסערה שאל שר התקשורת, איוב קרא, בחשבון הטוויטר שלו: "למה אף אחד לא מצפה שקובי מידן יתפטר מתאגיד השידור הציבורי?". ובכן, מידן לא יתפטר, אחרי הכל, גם מגל"צ. אבל השאלה של השר קרא בהחלט מחייבת דיון: האם יש הבדל בין תאגיד השידור הציבורי לבין גלי צה"ל? שתיהן תחנות שידור ציבוריות בממומנות מכסף ציבורי. האם כללי האתיקה של התחנה "האזרחית" שונים מאלה של התחנה הצבאית? בואו נשאל, למשל, אילו כיוון מידן את ביקורתו לא אל החיילים אלא למדינאים או לפוליטיקאים, האם אז היה צריך להתנצל לפני מנהליו בתאגיד השידור כתנאי להמשך העסקתו? ובאמת, אם נדרש השדר להתנצל בגל"צ על שהתבייש בישראליותו, מדוע לא נדרש לעשות זאת בתאגיד או בחינוכית? אלו שאלות שמחייבות תשובה. לקוראי המדור מטעם מועצת העיתונות - מוענקת בזאת כפפה להרמה.
ולבסוף, עוד שאלה אחת שהותירה אחריה סאגת מידן. תאגיד השידור הציבורי, שהתבקש להגיב על הפוסט שכתב מידן - "היום אני מתבייש להיות ישראלי" - סירב להגיב בנימוק שהדברים נכתבו בדף הפייסבוק הפרטי שלו. גם מידן עצמו, בהודעת ההתנצלות לפני מפקד גל"צ שמעון אלקבץ, השתמש באותו טיעון, "הדברים נכתבו בדף הפייסבוק הפרטי שלי...ולא בשידורי התחנה. ההפרדה הזאת חשובה", כתב. האמנם? אם יש הבדל בין דברים הנכתבים בדף פייסבוק לבין אלה המשודרים ברדיו או הנדפסים בעיתון, ישאל יגאל סרנה, האם ניתן והאם מוצדק להפריד בין מידן א' - השדר, לבין מידן ב' - האיש הפרטי? האם בפרסום פוסט בדף פייסבוק הפתוח לציבור אין הכותב מבקש לתת להם פומבי, בדיוק כמו לו היה משדר אותם מעל גלי האתר? יש לי כמובן לא מעט הצעות לתשובות לשאלות הללו אבל מה שחשוב הוא עצם הדיון בהן.
חופש הביטוי? הוא שמור לעיתונאים
ועוד הרהור אחד שעלה בי למקרא הטיעון, שיש להפריד בין דברים הנאמרים "באופן פרטי" לבין אלה המשודרים לציבור.
לפני כמה שנים הוקלט בחברון איש ימין ידוע, פרופסור אמריטוס (גמלאי) מאוניברסיטת בר- אילן, כשהוא מגדף קצין צה"ל ומאחל לו "שאמו תהיה שכולה ורעייתו אלמנה". גם אז התחוללה סערה. מהתחנה הצבאית פנו אז אלי כדובר בר- אילן, ודרשו לדעת מהם הצעדים שהאוניברסיטה מתכוונת לנקוט נגד המרצה גס הרוח והאם, חלילה, תמשיך האוניברסיטה להעסיקו.
השבתי אז שהאיש כבר פרש לגמלאות ובכל מקרה, את הדברים אמר לא באוניברסיטה אלא בשוק, כאדם פרטי. התשובה לא הניחה את דעתה של מגישת תכנית האקטואליה בתחנה הצבאית. היא חשבה אז שאין להפריד בין האדם הפרטי לבין המרצה. וחופש הביטוי? אה, הוא שמור לעיתונאים. וליתר דיוק - הכתבים שעם דעתם אנחנו מסכימים.
* הכותב הנו יועץ תקשורת. בעברו שימש בין היתר כעיתונאי רשות השידור, מגיש "תיק תקשורת" בחינוכית ודובר אוניברסיטת בר אילן