פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הייתי משוכנע שנכשלתי בטבילת האש הראשונה שלי כצלם עיתונות

      צלם "חדשות" אלכס ליבק, שחשף את פרשת קו 300, מספר איך נפל לידיו הסקופ הנדיר, ולא מצליח להתנתק מהסימבוליות: "ככל שאני מתבונן במג'די אבו ג'מעה מובל אל הגרדום, אני שואל האם עם קבורתו של הפלסטינאי קברנו גם את זכותו וזכות בני עמו למשפט צדק"

      כשלים חמורים לאין שיעור בטוהר המידות ובהתנהלותו של השב"כ יצאו לאור בעקבות חשיפת פרשת קו 300, החשיפה המפורסמת ביותר בישראל שבמרכזה עומדת תמונת עיתונות - זו שפרסם אלכס ליבק בעיתון "חדשות" באפריל 1984. התמונה הוכיחה כי בניגוד לדיווח של דובר צה"ל על תוצאות מבצע חטיפת האוטובוס של אגד בקו 300, בו נמסר כי כל ארבעת המחבלים נהרגו, אחד המחבלים דווקא הובל ממנו חי לשטח צדדי. בפועל, התברר, שני מחבלים נתפסו חיים והוכו למוות באבנים ובמוט ברזל על ידי אנשי השב"כ, ואלה בתגובה בדו סיפור כדי לנקות עצמם מאשמה. חשיפת הפרשה הביאה לבדק בית בית כולל בשורות השב"כ והביאה להקמת ועדה ממלכתית ששרטטה מחדש את המותר והאסור בשיטות החקירה שלו - קווים מנחים המחייבים את הארגון עד היום.

      אלכס ליבק (מערכת וואלה! NEWS , ראובן קסטרו, אילוסטרציה)
      אין ספק שפרסום תצלום כמו של קו 300 היום לא היה מרעיד את אמות הסיפים. אלכס ליבק (צילום: ראובן קסטרו, אילוסטרציה)

      חלומו של כל צלם עיתונות הוא לזכות ב"סקופ". אבל בארץ מדממת כמו שלנו גם "זכייה" שכזו - קשורה למוות. אחרי 32 שנים אותה תמונה שאמנם העניקה לי פרסום רב, עדיין מסמלת את "החרב שעליה נחיה לנצח".

      באותו לילה, בדיר אל בלאח, קרוב למסילת הרכבת העותומנית, נמצאו עשרות אנשי תקשורת. התגודדנו סביב האוטובוס החטוף המוקף אנשי ביטחון. חיכינו במשך שעות ארוכות. כשהאות ניתן כוחות הביטחון פרצו לאוטובוס ואנחנו העיתונאים שעטנו בעקבותיהם. רצתי לכיוון האוטובוס, אחרון מתוך קבוצה גדולה של צלמים. לא הייתי בקו הראשון ולפיכך הייתי משוכנע שנכשלתי בטבילת האש הראשונה שלי כצלם עיתונות. את "הרגע המכריע" לא צילמתי. בדימיוני ראיתי את עיתוני היום הבא עם תצלומים מעוררי קנאה. מתוסכל, מנסה לפענח משהו בחשכה המוחלטת, המשכתי לכוון הזירה.

      לפתע הגיחו מולי שלוש דמויות, צלליות, על רקע התאורה החזקה סביב האוטובוס. כשהתקרבו אלי צילמתי תמונה אחת. הפלאש של אלפית שניה חשף שלושה גברים. אחד באמצע ושניים אחרים תומכים בו. חשבתי שמדובר בפצוע שחולץ מהאוטובוס. ההבזק סנוור את עיני המצולמים ואחד מהם התנפל עלי בצעקה "תביא את הסרט!". נתתי לו סרט צילום שהוצאתי מהמצלמה השנייה שבה לא צילמתי עדיין. חשבתי שדרישתם נבעה מהעובדה שמדובר באנשי ביטחון אשר אינם רוצים להסגיר את פניהם. הם המשיכו לדרכם וכך גם אני. כשהסתלקו, ליתר בטחון, הוצאתי את הסרט מהמצלמה והחבאתי אותו בתוך הגרב. המשכתי לצלם, פצועים על אלונקות, ניצולים אחרים, את גופות החוטפים. אני מניח שלו ידעתי שיש בידי תמונה כל כך חשובה הייתי מפסיק לצלם ומיד נוסע למערכת העיתון.

      בדרכי חזרה לתל אביב, שמעתי ברדיו את הודעת דובר צה"ל על ארבעה מחבלים שנהרגו בפעולה לשחרור החטופים. זכרתי שבאוטובוס היו מוטלות רק שתי גופות. אך מאחר שכך "אמרו ברדיו" - לא חשדתי בדבר. רק אחרי שהתצלום פותח נתגלתה התמונה השונה לחלוטין מהגרסה הרשמית.

      מיוחד לוואלה ברנז'ה | העיתונאים ששינו את ישראל חושפים | חזרה לפרויקט

      פרשת קו 300 (הארץ , הארץ
אלכס ליבק)
      בכדי לזכות בסקופ צריך גם לפרסם אותו (צילום: אלכס ליבק, "הארץ")

      ועדת חקירה ממשלתית בוודאי שלא הייתה קמה היום

      כמה מזל צריך כדי לזכות בסקופ. במערכת "חדשות" פיתוח התמונה לא היה תקין (כתוצאה ממיכל הפיתוח שלא מולא די הצורך). רצה הגורל "הטוב" ורגליהן של הדמויות לא נראו בתמונה. אם הסרט היה מונח הפוך במיכל, פני המצולמים לא היו נחשפות. נוסף על כך, שמואל רחמני, צלם לשעבר של עיתון "מעריב" צילם את החוטף השני אבל עורכי העיתון לא רצו לפגוע בתדמיתם של "שירותי הביטחון" ולכן אפילו לא עלה על דעתם לפרסם את התצלום המפליל. והרי, בכדי לזכות בסקופ צריך גם לפרסם אותו.

      עורכי עיתון "חדשות" היו להוטים לחשוף את הפרשה. גם התזמון היה מתאים. בארץ נשבו אז רוחות אחרות. זכויות אדם לא יוחסו רק ליהודים. התמונה לא נפלה על עיניים סומות. אין לי ספק שפרסום תצלום כזה היום לא היה מרעיד את אמות הסיפים. בשנים שעברו מאז סף הרגישות לאלימות, הן שלנו והן של הצד השני בסכסוך עלה מאד. מעט מאד אירועים אלימים הנוגעים לכיבוש היו זוכים לפרסום בסדר גודל שיכול לעורר איזה שינוי משמעותי. ועדת חקירה ממשלתית בוודאי שלא הייתה קמה היום, והחיים היו חוזרים למסלולם במהירות. נוסף על כך, באותם ימים רק צלמים צילמו והיום כל אדם יכול לספק למערכת העיתון תמונות "ראשונות" מאירועים לא צפויים.

      כאמור, רק בשל העובדה ש"חדשות" היה להוט לפרסם את התמונה אני "זכיתי" בסקופ - סקופ של צלם שלא ידע ברגע האמת שיש בידו מסמך פוליטי רב משמעות. התמונה של קו 300 הפכה להיות כותרת ידועה שזכתה בהרבה דיונים ורבות נכתב עליה, אך אני למדתי בכל שנות עבודתי כצלם עיתונות שיד הגורל חזקה הרבה יותר מידו של הצלם. עוד למדתי שבארץ שלנו קשה לומר מזל על "סקופ" עיתונאי כי לרוב הוא נוטף דם ומותו או במקרה הזה הריגתו של אדם אחד מזכה את זה שצילם אותו בצעדיו האחרונים ל"תהילה" קצרה. ככל שאני מתבונן בתמונה הזו, במג'די אבו ג'מעה מובל אל הגרדום, אני שואל האם עם קבורתו של הפלסטינאי קברנו גם את זכותו וזכות בני עמו למשפט צדק.

      * אלכס ליבק משמש כיום כצלם בעיתון "הארץ". הוא זכה בפרס ישראל לצילום לשנת 2005