הסעודה האחרונה: המארב שהכינו לי אריק ולילי שרון כדי שארגיש אשם עד ליום מותי

בספטמבר 1982 היה בן ישי כתב ערוץ 1 בלבנון, והוא נחשף לכוונה של הפלנגות הנוצריות לטבוח בפלסטינים תושבי מחנות הפליטים. בעקבות חשיפת הטבח ב"סברה ושתילה" הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שקבעה שלא נמצאו הוכחות למעורבות ישירה בו של צה"ל, אולם שקציני צה"ל ידעו על קיומו ולא פעלו בנחרצות להפסקתו. הפגנת ענק של "שלום עכשיו" בכיכר רבין העלתה את הארגון מאז לסדר היום, ואריק שרון הועבר מתפקידו כשר הביטחון.

יאמר מיד - אריק שרון ואני לא החלפנו בינינו מילה שלושים ואחת שנים עד שנפטר. לא מפני שלא רציתי. רציתי. אבל הוא וגם לילי ז"ל ראו בי בוגד והחרימו אותי באדיקות מאז אותה ארוחת בוקר דשנה בחווה ב-1983, שאליה הוזמנתי זמן לא רב אחרי שועדת כהן פרסמה את מסקנותיה. זו לא הייתה ארוחת בוקר - זה היה מארב שהזוג תכנן כדי להבטיח שארגיש אשם עד ליומי האחרון. זו הייתה נקמתם. הם לא סלחו לי את המכתב ששלחתי לבגין יום אחרי הטבח שעשו "הפלנגות" (מיליציה נוצרית-לבנונית) במחנות הפליטים הפלשתינים בסברה ושתילה, בדרום-מערב ביירות. הטבח שלא אנחנו עשינו בסוף מלחמת לבנון הראשונה, אך יכולנו לעצור אותו, שם קץ לידידות ארוכת השנים שהייתה ביני לבין אריק בתקופת מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים ובתחילת הקריירה הפוליטית שלו - ידידות רבה, ואולי הדוקה מכפי שראוי הייה שתהיה בין עיתונאי לבין מושא סיקורו.

איני מתכוון לסגור חשבון וגם לא להכות על חטא. אני כותב מפני שאני מבחין במיתוס סלקטיבי של האיש והדמות שהולך ומתפתח. וכדאי שנדע שבמציאות היה אריק אדם חסר מעצורים ודורסני כשם שהיה לוחם ומנהיג פוליטי שהערצתי ועד היום אני חושב שהוא ראוי להערצה למרות מגרעותיו.

מיוחד לוואלה ברנז'ה | העיתונאים ששינו את ישראל חושפים | חזרה לפרויקט

הידידות בין אריק לביני שהלכה והתהדקה במלחמות וביניהן באה לקיצה במלחמת לבנון הראשונה.

אריק היה שר ביטחון ואני כתב הטלוויזיה הישראלית (ערוץ 1) כאשר החלה מלחמת לבנון. תוך כדי המלחמה, כשצה"ל כבר נלחם בתוך ביירות, קרא לי הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) ז"ל למפקדת האוגדה בשכונת ג'מהור והציע לי להתמנות מפקד גלי צה"ל. הוא אמר לי שההצעה היא על דעתו של אריאל שרון וכי הוא מאד ישמח אם אקבל אותה. אחרי התלבטות שנמשכה כשבוע נתתי את הסכמתי. כמחווה כלפי חברי במערכת הטלוויזיה לפני עוזבי לתפקיד החדש הודעתי שאני מתנדב להישאר כתב-תורן בבירות בערב ראש השנה ובחג. ביום שישי, ה-18 בספטמבר 82, ערב ראש השנה, הבחנתי בתנועה ערה של הכוחות הנוצריים בבירות והבנתי ממפקדיהם שהם נכנסו, או מתכוננים להיכנס, למחנות הפליטים הפלשתינים בסברה ושתילה. כשהבאתי את הסרט המצולם לשדה התעופה הצבאי כדי לשלוח אותו ארצה שאל אותי מג"ד ממכרי: "שמעת על השמות שהפלנגות (הכוחות הנוצריים) עושים בסברה ושתילה?" (הציטוטים לקוחים מפנקס הרשימות שלי מאותם ימים).

"לא", עניתי, והוא הוסיף "הם מרכזים את הגברים ואנחנו שומעים יריות. אני חושב שהם טובחים בהם". "ראית במו עיניך?" שאלתי. "לא", השיב המג"ד, "אבל שמעתי שהפלנגות עושים שם דברים נוראים". הוא השתתק ואני החלטתי לנסות לברר את העניין הישר עם הנוגעים בדבר. אותה שעת אחר צהרים ישבו שתי פלוגות של הכוחות הנוצריים באחת מרחבות האספלט של שדה התעופה וקיבלו תדריך. החלטתי לגשת אליהם כדי לברר. בדרכי פגשתי את ראש לשכת אלוף פיקוד צפון. שאלתי אותו אם הוא יודע משהו על טבח במחנות הפליטים שמצפון לשדה התעופה. הוא הביט לתוך עיני ושתק. אחר כך לחץ את זרועי בחוזקה הסתובב והלך. ניגשתי אל מפקדי הפלנגות שזה עתה סיימו את התדריך.

מתוך מכתב שכתבתי לרה"מ בגין כעבור שלושה ימים: "אנשי הכוח ומפקדיו אמרו לנו בגלוי כי הם עומדים להיכנס בתיאום עם צה"ל כדי לגרש את המחבלים ממחנות הפליטים. כמה מהחיילים של כוח זה הבהירו לעיתונאים אחרים ולי כי בכוונתם להרוג בתושבי המחנות ללא רחם. הם ליוו את דבריהם בביטויים ובתנועות ידיים שלא הותירו מקום לספק (למחרת פגשתי כמה מ'מכרי' בשדה התעופה מסביב למחנה הפליטים שתילה)". לא הייתי שקט. ניסיתי לדבר עם עוד כמה קצינים של צה"ל וכולם דיברו על 'שמועות' שכבר דווחו, כך אמרו לי, לרפול ולאריק.

באותו ערב, לדירה ששכרה רשות השידור עבור כתביה בשכונת בעבדה, הגיעו קצינים של אחד מגדודי הטנקים שהיו בעמדות בשולי מחנה שתילה. הם ביקשו להתקלח ואני הצעתי להם לאכול עם מיכה פרידמן ועמי ארוחת חג.

מתוך המכתב ששלחתי לרה"מ מנחם בגין אחרי הטבח: "מקציני היחידה הזו שמעתי בפעם הראשונה דברים מפורשים. כמעט כל הקצינים שמעו מפי נמוכים מהם בדרגה סיפורים על תושבי מחנות הפליטים שהועמדו לקיר ונורו, על צעיר שהתנגד למאסרו ונורה בראשו...". איש מאותם קצינים לא ראה את הטבח במו עיניו אבל בשבילי זה היה די. חיכיתי עד שהלכו ואז טלפנתי לחוותו של שרון.

אריק ענה והיה ברור מקולו שהוא התעורר משינה. ביקשתי סליחה על ההפרעה ואמרתי שאני מטלפן מביירות. סיפרתי לו בפירוט את מה ששמעתי וראיתי בעניין הטבח והוספתי: "אריק, מוכרחים לעשות משהו להפסיק את זה". שרון לא ענה. כעבור כמה שניות שאל אם ידועים לי פרטים. מסרתי לו היכן בדיוק ראו חיילי צה"ל את ההוצאות להורג ופרטים נוספים ואז הוא קטע אותי ושאל: "אתה ראיתי את זה בעיניך?". "לא", עניתי, "אבל מה שסיפרו לי הקצינים ומה שאמרו לי אנשי הכוחות הנוצריים מספיק כדי להבין שמשהו רע מאד קורה שם". שרון לא הגיב. הוא הודה לי, איחל לי שנה טובה וסגר את הטלפון. הוא לא עשה דבר כדי להפסיק את הטבח.

למחרת בשש בבוקר כבר הייתי עם צוות הצילום שלי בתוך מחנה שתילה והייתי עד לזוועה במו עיני. מתוך המכתב לבגין:
"אנשי הפלנגות הריצו לפניהם שיירה ארוכה של נשים, ילדים וזקנים, מהם שהיו מכוסים דם מהם בוכים וצועקים ומהם פניהם כבושות בקרקע. הם צעקו לעברנו כי הופרדו מהגברים שנלקחו על ידי הפלנגות לאיזשהו מקום...". לפתע ראיתי את מכוניתו של אחד מקציני צה"ל הבכירים בביירות מגיעה לאזור המחנה. רצתי אליו וביקשתי שיעצור את הפלנגות. הקצין שראה מה קורה כבר לא היה זקוק להפצרותיי. כך הגיע הטבח לסיומו. באותו ערב שלחתי כתבה ל"מבט" ולמחרת תפסתי טרמפ ארצה ב"פייפר" זעיר של חיל האוויר. הייתי נסער והרגשתי שאיני יכול להחשות. היה בי כעס עצום על שרון שיכול היה לקטוע את הטבח לפחות בחלקו ולא עשה זאת.

החלטתי לכתוב לראש הממשלה בגין ולתאר בפניו את השתלשלות האירועים סביב הטבח כפי שחוויתי אותם. כשנחתנו בשדה דב בת"א היה כבר המכתב כתוב ומוכן. בסיומו כתבתי: "מטוסים טנקים וטכנולוגיה הם חתיכות מתכת דוממות ללא מוטיבציה. ובלא אמונה לוהטת במוסריותנו ובצדקת עמדתנו אין מוטיבציה. כאזרח מדינת ישראל איני רוצה לעמוד במקום שבו עמד 'ממלא המקום' (האפיפיור) במלחמת העולם השנייה וגם איני יכול להחשות אילו רציתי. ראשה המתולתל של אחת הילדות הטבוחות דמה דמיון מדהים לראשה של בתי תמר בת הארבע. לא יתכן שחייל או אזרח יהודי יעמוד מנגד כאשר רוצחים בדם קר נשים זקנים וילדים, תהא זהותם אשר תהיה... אדוני יודע היטב כי אין דבר בליבי נגד השר שרון. אני מכבדו ויודע להעריכו כמצביא המוכשר ביותר שקם למדינת ישראל בכל שנות קיומה. אבל ישנם מצבים שבהם נזקו של אדם לטווח ארוך מרובה מתועלתו לזמן קצר ולכן אני כותב אליך".

נסעתי לירושלים, נכנסתי לחדרו של מנהל הטלוויזיה טומי לפיד וסיפרתי לו על המכתב שאני מתכוון להעביר ללשכתו של בגין עוד באותו יום. טומי ביקש לקרוא את המכתב. הוא קרא את שבעת העמודים בפנים קפואות וכשסיים הביט ישר לתוך עיני ואמר: "אם תסכים אני אמסור אישית את המכתב לבגין". המחווה ריגשה אותי, גרוני נשנק, הנהנתי בראשי והוא יצא עם המכתב בידו ללשכת רה"מ. לימים סיפר לי יחיאל קדישאי מזכירו ועוזרו האישי של בגין כי המכתב היה אחד הגורמים העיקריים שהניעו את רה"מ להקים את ועדת החקירה שבראשה עמד השופט כהן. אותה ועדה שהדיחה את אריאל שרון מכהונתו כשר ביטחון.

מיד כשיצא לפיד עם המכתב ללשכת ראש הממשלה טלפנתי ללשכת שרון וסיפרתי ליועץ התקשורת שלו, אורי דן, על המכתב שנמצא בדרכו לרה"מ. "אני מבין שאחרי מכתב כזה", הוספתי, "לא אוכל לשמש כמפקד גלי צה"ל ולכן אני מסיר את מועמדותי". כעבור שעה טלפן אלי אורי דן וביקש שלא איחפז בהחלטתי בעניין גלי צה"ל. "תן לאריק לשקול את העניין".

באותו זמן כבר העבירה לשכת ראש הממשלה לשר הביטחון צילום של מכתבי. הם ניסו להגן עלי ומחקו את שם הכותב ואת סמל רשות השידור שעל הנייר אבל לא היה צורך בכך. עוד באותו יום ביקשתי לדבר עם שרון ישירות. להפתעתי נעניתי מיד. "זכותך לחשוב ולכתוב מה שאתה רוצה" אמר לי אריק בנימה סתמית "אבל אין למה שכתבת שום קשר עם גלי צה"ל. מבחינתי אתה ראוי בהחלט להיות מפקד התחנה". כמה ימים אחר כך נכנסתי לתפקיד. ובהמשך העדתי בפני ועדת כהן. כשבוע אחרי שוועדת כהן החליטה להדיח את שרון הופתעתי כאשר לילי טלפנה והזמינה אותי לארוחת בוקר אתה ועם אריק בחווה.

כשנכנסתי למטבח הייתה מפה משובצת פרוסה על השולחן הרחב ועליה מכל טוב כמו שאריק אהב, וגם אני כשהתארחתי אצלם לפני מלחמת לבנון. אבל את האווירה אפשר היה לחתוך בסכין. שאלתי את אריק ישירות למה הוזמנתי. "אני חייב לך הרבה תודה", אמר בחיוך ובטון סרקסטיים במופגן: "רציתי רק שתראה במו עיניך כי בגללך ובגלל עיתונאים שכמותך אני יכול סוף סוף ליהנות מחיי שלווה בכפר". אבל לילי ז"ל לא התבדחה, "מעולם לא האמנתי שתבגוד באריק. רציתי לומר לך את זה ישירות ולהביט לך בעיניים".

התיישבנו ואכלנו בדממה. כל נגיסה איימה להיתקע בגרוני יחד עם התואר 'בוגד' שלילי הטיחה בי. ראיתי שגם אריק ולילי לא ממש נהנים למרות שהמארב הרגשי שהניחו לי הצליח לטעת בי רגשי אשם על לא עוול בכפי. אכלתי פרוסה לגמתי פעמיים מהקפה, התנצלתי ואמרתי שאני חייב לרוץ לישיבה בקריה, הם הנידו בראשם ואיש מהם לא קם ללוותני לדלת כפי שנהגו לעשות כשהתארחתי אצלם.

מאז אותה ארוחת בוקר הוחרמתי על ידי אריק ולילי. הם לא שכחו ולא סלחו עד יומם האחרון וכשאריק היה ראש ממשלה הוא גם דאג לטרפד את מינויי למנהל ערוץ 1 בטלוויזיה. למרות זאת - אני מתעקש לומר - יהי זכרם של השנים ברוך.

* רון בן ישי משמש כיום ככתב ופרשן ynet לענייני צבא ובטחון. בשנת 2018 הוכרז כחתן פרס ישראל לתקשורת
** הטקסט יופיע בספר שכתב בן ישי, הנמצא בשלבי עריכה וטרם יצא לאור