פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יום אחד, חודשים לפני הכרעת הדין, נוני מוזס מפציר בי לפתע לראיין את אריה דרעי

      נשמות טובות, עיתונאים שמאחורי הגב שלי בעיתון פיזרו רעל, יצרו אווירה לא נוחה, רמזו למי שהיה מוכן לשמוע אותם, שדרעי עוד ייצא מזה בשריטות בלבד | 28 שנים לחשיפת פרשת השחיתות של השר, ומוטי גילת החליט לסגור חשבון דווקא עם התקשורת

      אריה דרעי הוא השר היחיד בהיסטוריה של ממשלת ישראל שהורשע בדין פלילי וישב בכלא ולאחר מכן חזר, כאילו כלום, לכהן כשר בממשלה. אל המעמד המיוחד הזה הוא הובל לא במעט בזכות כתבותיו של מרדכי (מוטי) גילת בידיעות אחרונות, שחשף במהלך שנת 1990 את המעורבות העמוקה והשיטתית שלו בשחיתות ובפלילים. החשיפה הביאה לפשיטה של המשטרה של משרד הפנים בראשותו ולפתיחת שני תיקים פליליים. אלה התגבשו לכדי להליכים משפטיים שהסתיימו רק לאחר כעשור, בהרשעה, ובשנתיים שבילה דרעי בכלא.

      מוטי גילת (מערכת וואלה! NEWS)
      דרעי הצליח להלך עליהם אימים. מוטי גילת (צילום: מערכת וואלה! NEWS)

      כששר הפנים, אריה דרעי, שומע את ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, מתנפל בפראות על שומרי הסף הראשיים במדינה; כשהוא שומע את בנימין נתניהו נוהג בשנה האחרונה בדרך דומה ואף בוטה יותר - הוא אומר ודאי לעצמו: הייתי מורה מצוין. אני זה שפיתח את השיטה להרס מערכת האכיפה. אני זה שסימן את שלטון החוק כאויב וכמעט ניצח אותו.

      ועוד אומר ודאי לעצמו האסיר לשעבר: היו לי תלמידים מצטיינים בשלטון המקומי, בכנסת, בממשלה - הצלחתי להשחית רבים וטובים בש"ס ומחוצה לה. הרשימה ארוכה, אבל שניים בולטים במיוחד: ראש ממשלה אחד שהורשע בלקיחת שוחד וישב בכלא, ראש ממשלה שני החשוד בלקיחת שוחד ועלול עוד לשבת בכלא. השניים האלה מאוד דומים לי. הם מזכירים לי את עצמי בסבך פרשיות השחיתות. דרעי בעניין הזה צודק: שני תלמידיו עלו על רבם. שניהם השאירו אותו מאחור. שניהם שברו ושוברים את שיאי החוצפה שלו.

      אני כותב את הדברים האלה עשרות שנים אחרי שפרסמתי בידיעות אחרונות, ביחד עם מלי קמפנר, את סדרת כתבות התחקיר על "שלטון הפחד והכסף של אריה דרעי". אני חוזר כאן אל הזמן השחור ההוא, אל הימים שבהם נקרעה לראשונה המסכה מפניו של יקיר התקשורת הצעיר, שהתנהג כראש כנופיית פשע. אני חוזר לתקופה שבה העזו פעילים בש"ס ועובדים במשרד הפנים לשבור את קשר השתיקה בפרשיות השר הצעיר במדינה ולשתף איתי פעולה.

      זה לא היה פשוט כי דרעי הצליח להלך עליהם אימים. הם הכירו את נחת זרועו, הם חששו לאבד את פרנסתם, הם הגיעו אלי בלילות בהתגנבות יחידים רועדים מפחד. הלב נקרע אז לראות גם עובדי ציבור מנוסים, בהם ראשי עיריות ורשויות מקומיות, מבקשים ממני התחייבות בכתב ששמם לא יראה אור לעולם. העיניים שלהם, כמו גם הדמעות של חלק מהם, הסגירו את גודל מצוקתם.

      מיוחד לוואלה ברנז'ה | העיתונאים ששינו את ישראל חושפים | חזרה לפרויקט

      מוטי גילת - פרויקט יום העצמאות (סריקה)
      הידיעה השתולה. ידיעה ב"חדשות" (סריקה)

      לבקשת עורך וואלה ברנז'ה, דוד ורטהיים, אני חוזר אפוא אל בריכות הביוב של פרשת דרעי שבהן שחו עשרות מאנשיו. אני חוזר לצחנה הנוראה שעלתה מהן אחרי פרסום כתבת התחקיר הראשונה ביוני 90 - כתבה שבעת הורדתה לדפוס לא ידעתי עדיין לאיזו מנהרת פשע אני נכנס. כשלתי, מודה באשמה.

      לא ידעתי אז שמדובר במי שהוציא להורג את הבושה; לא ידעתי שמדובר בתמנון פשע, לפחות במושגים של אותם ימים; לא הבאתי בחשבון שאותו יקיר התקשורת, שתעתע בה להנאתו זמן רב, ייחרט לימים בזיכרון הציבורי כשר שקידש מלחמה בשלטון החוק יותר מ-10 שנים. לא היה כדבר הזה מאז הקמת המדינה.

      לא העליתי אז בדעתי שהפרשה הזאת תהיה נקודת מפנה בתרבות השלטונית בארץ ושהשר הצעיר יהיה חתום על כל כך הרבה תקדימים משחיתים. הוא היה נבחר הציבור הראשון ששמר על זכות השתיקה במשטרה; הוא היה הראשון שחוקרים פרטיים מטעמו נשלחו לאסוף חומר מכפיש על יריבים פוליטיים; הוא היה הראשון שלקראת הכרעת הדין במשפטו הצליח להשתלט על תפקיד היועץ המשפטי לממשלה (בעזרת בנימין נתניהו וצחי הנגבי - פרשת בראון חברון); הוא היה השר הראשון החשוד בשוחד שאנשי תקשורת העניקו לו מעמד של אתרוג למען השלום. הם נשאו אותו על כפיים.

      לא ידעתי ולא הבאתי בחשבון עוד כמה עובדות השופכות אור על התפוח הרקוב והמרקיב, עד שנחשפתי להן בהמשך התחקירים העיתונאים. דרעי, התברר לי, בנוסף לכספי השוחד שדרש ולקח; בנוסף לניצול כוחו לרעה לקידום אינטרסים כספיים שלו ושל מקורביו; בנוסף להרס המערכת הנורמטיבית במשרד הפנים החולש על מיליארדי שקלים - רדף פרסום, כבוד, שררה ואנשים כנועים.

      הוא הקיף את עצמו באין סוף צייתנים מהמשפחה הזאת; התחכך בברוני כסף שדאגו לצרכיו; עסק בשיבוש החקירות נגדו בעזרת חפרפרות במשטרה ובשב"כ; גייס לעזרתו עבריינים שצותתו לשני קווי הטלפון בדירתי הפרטית; ניצל לרעה את הפחד מפני העיסוק בגזענות כדי להתחפש לקורבן של רדיפה עדתית.

      והעיקר: הוא שלט בצורה מפחידה בחלק מהתקשורת הכתובה והאלקטרונית. הוא הפך אותה למכונת הכביסה שלו. כאן, במאבק על דעת הקהל, ניטש הקרב הגדול על פרצופה המוסרי של המדינה. כאן התנהלה מלחמת עולם בין הרעים לטובים, כפי שיובהר בהמשך. כאן הפצעים היו כואבים ועמוקים ולכן גם לא הגלידו עדיין.

      אריה דרעי במליאת הכנסת, ירושלים, 26 בדצמבר 2017 (מערכת וואלה! NEWS , נועם מושקוביץ)
      שלט בצורה מפחידה בחלק מהתקשורת הכתובה והאלקטרונית. דרעי (צילום: נועם מושקוביץ)

      איך חתם הכתב הזה בעיתון של דרעי? לא בשמו האמיתי כמובן

      בקרב הגורלי על הערכים הכי בסיסים של מדינת ישראל, מצאתי את עצמי לא פעם בדילמה קשה: האם להתעלם מאותם עיתונאים נגועים - מי מחמת הטיפשות, מי מחמת השטחיות, מי מחמת השחיתות - או להתעמת איתם? האם לחשוף אותם בקלונם, באמצעות עובדות שקשה לסתור, או לתת להם ליפול שוב ושוב לבורות שדרעי כרה להם? בחרתי באפשרות השנייה אף שנזקם היה גדול: אנשי התקשורת האלה סגדו לחשוד בשוחד, עלו אליו לרגל, הציפו את הציבור בשקרים שלו - הציגו אותו כנרדף וכקורבן שאינו מבין מה רוצים מחייו. הם דקלמו את דף המסרים שלו גם כשידעו שהקדוש המעונה שלהם בחר בזכות השתיקה.

      מי נמנה עם הלהקה הזאת? לדוגמה, בכיר לשעבר במחלקת החדשות של הערוץ הראשון, שפתח אז מטריה מעל לראשו של דרעי. הוא התנהג כמשרתו ממש: דרעי היה בן בית אצלו, מרואיין מוגן, פרח שהוא הישקה, גידל ושמר עליו. הערוץ הראשון היה אז הערוץ המוביל ולרשות דרעי העמיד אותו בכיר זמן מסך יקר, שלח ניידות שידור להופעות ולטקסים שלתקשורת לא היה מה לחפש בהם; הפך את דרעי ליקיר הערוץ.

      דוגמה אחרת: כתב בכיר ברדיו, חסיד נוסף של דרעי, דיווח על "פועלו" ועל הישגיו במהדורות החדשות וקשר כתרים לראשו; בכובע שני, באותה תקופה ממש, העסיק אותו דרעי ככתב בעיתון ש"ס "יום ליום". איך חתם הכתב הזה בעיתון של דרעי? לא בשמו האמיתי כמובן. היה לו שם קוד.

      אני עוצר כאן כי הרשימה שבידי ארוכה ואין סיבה להידרש אליה במלואה במרחק השנים. אני עוצר כאן כי די בטעימה הזאת כדי להבין שאנשי תקשורת מעלו בתפקידם, לא שמרו על מרחק מתבקש, היפנו עורף ליושרה המקצועית - שכחו שהם לא עובדים אצל שר הפנים. הם נפלו בשבי שלו.

      מיקרופון ערוץ 1 (ברני ארדוב)
      הפך את דרעי ליקיר הערוץ. ערוץ 1 ז"ל (צילום: ברני ארדוב)

      נשמות טובות? חפשו בעיתון אחר

      ההחלטה לא להתעמת חזיתית עם הקבוצה הזאת, התקבלה בעיצומו של הקמפיין להצלת דרעי - אותו קמפיין שעסק בהטלת דופי במשטרה, בפרקליטות, ובכתבות התחקיר. נתניהו, כבר אמרנו, לא המציא את השיטה. היה צריך אז לנשוך את השפתיים כדי להבליג - ואני נשכתי אותן שוב ושוב. התקשורת המסוימת הזאת הדהימה אותי בכל פעם מחדש: היא פרסמה דברים המצוצים מהאצבע. היא אילצה אותי להציג עובדות המדברות בעד עצמן.

      אני זוכר את הימים שקצין בכיר במשטרת ת"א נהג להגיח ליאח"ה אף שלא היה לו מה לחפש במשרדיה, ניסה להציל מידע מפי ראשי צוות החקירה (מאיר גלבוע ונחום לוי), מיהר לפגישות עם עיתונאים - שלא הצליבו את המידע - והטעה אותם. הכותרות לא איחרו לבוא: "החקירה של החשדות האישיים בפרשת דרעי לא מעלה דבר" (חדשות מאי 1991 - ראו צילום ); או באותו עיתון "בכיר במשטרה: נראה שהשר דרעי ייצא נקי".

      למה "נראה"? ככה. כי חלק מהעיתונאים אכלו כאמור הכל.
      מה לא ידע אותו קצין מנופח אגו, ספק מידע לתקשורת, שהיה חפרפרת של דרעי ודיווח לו על החשודים שלהם מצותתת המשטרה? שביאח"ה הבינו מדוע הוא בא לבקר אותם, הוזהרו מפניו בעוד מועד, לא שיתפו אותו בסודות הכמוסים של החקירה. הוא לא היה בלופ, הוא לא ידע מה באמת קורה בליבת החקירה. אנשים התחמקו ממנו באלגנטיות.

      הוא לא ידע למשל שבעת שתילת הידיעות בעיתון "חדשות" המנוח, היה כבר בידי המשטרה עד מדינה עם הקלטות, מסמכים וחשבונות בנק. הוא לא ידע שעד המדינה הזה, יעקב שמולביץ, גרם לפריצה גדולה בחקירה; לא ידע שבמרתפי בנק צפון אמריקה, שפשט את הרגל באמצע שנות ה-80 ונסגר, נמצאו מסמכים חשובים ביותר.

      הקמפיין השקרי, שאחד האנשים שהניעו אותו לימים היה העיתונאי אמנון דנקנר ז"ל, לא פסח על כלי תקשורת אחרים. מפיצי הכזבים ניסו את מזלם גם ב"הארץ", ב"מעריב" ואפילו ב"ידיעות אחרונות"- שבו כזכור נחשפה הפרשה - וקצרו הצלחה זמנית. היה נדמה לרגע שבני חושך, כלשונו של דן מרגלית, מנצחים את בני האור.

      בידיעות אחרונות זה קרה שבועות ספורים אחרי פרסום תחקיר חדש על דרעי, שבו נחשפו הניסיונות לחלץ אותו ממשפטו באמצעות חנינה תמימה לאלפי עבריינים ונאשמים. התירוץ: חגיגות היובל למדינה. הפרסום הזה במוסף "7-ימים" סיכל את המזימה, אבל הוציא מהכלים כמה חסידים שוטים של דרעי. הנשמות הטובות האלה כעסו עלי.

      נשמות טובות, אני חוזר וכותב, עיתונאים שמאחורי הגב שלי בעיתון פיזרו רעל, יצרו אווירה לא נוחה, רמזו למי שהיה מוכן לשמוע אותם, שדרעי עוד ייצא מזה בשריטות בלבד. הם לא אהבו את החלטה שקיבל העורך הראשי, משה ורדי ז"ל, להמשיך לסקר את המשפט החשוב באופן צמוד; הם לא אהבו את הדיווח על העדויות, החקירות הנגדיות והערות השופטים לנציגי התביעה וההגנה; הם לא אהבו את השקיפות הזאת שמנעה בעצם רקיחת עסקת טיעון מבישה עם העבריין.

      הם הבינו, או אמורים היו להבין, שאין סיבה אמיתית לעסקה כזאת ושהראיות הנחשפות בבית המשפט מובילות להרשעה מהדהדת גם בלקיחת שוחד. לא במקרה ניסו אנשי דרעי, ממש עד הרגע האחרון, לבקש מהתביעה להסתפק בהרשעת דרעי במעשי מרמה; לא במקרה נשתלה בטלוויזיה ערב הכרעת הדין ידיעה שאינה אמת כאילו התובעים בתיק, עוה"ד יהושע רזניק וז'ק חן, עומדים לחזור בהם מהדרישה להרשעה בשוחד.

      עוד חול בעיניים כי אפילו הם היו מסכימים, דורית בייניש, פרקליטת המדינה דאז שהדפה עוד ועוד לחצים עליה, לא הייתה מאשרת זאת. על גופתה, היא הייתה ודאי אומרת.

      נוני מוזס מגיע לחקירה, מחוץ ללהב 433, לוד. ינואר 2017 (טליה קדוש)
      "יוקצו לך כמה עמודים שתבקש". נוני מוזס (צילום: טליה קדוש)

      מי לחץ על נוני?

      באקלים ובאווירה ההיא ב"ידיעות אחרונות", הסבירו אותם עיתונאים בודדים למקבלי ההחלטות בעיתון, שמוטי גילת גורר את העיתון רחוק מדי, שהוא לא יודע מתי לעצור, שצריך להוריד פרופיל בכיסוי המשפט. באורח פלא גם המו"ל ארנון מוזס התחיל לדבר ברוח הזאת ובאחד הימים, חודשים ספורים לפני הכרעת הדין, הציע לי פתאום לראיין את אריה דרעי במוסף "7-ימים".

      דרעי לא מציג תנאים לראיון הזה, אמר לי, תוכל לשאול אותו מה שאתה רק רוצה. הוא מוכן להשיב על כל שאלה. זה יהיה ראיון ענק - יוקצו לך כמה עמודים שתבקש. מוזס לוחץ עלי פתאום לקיים ראיון כזה? הוא מבקש לאותת לשופטים שדרעי והעיתון כבר לא משני עברי המתרס? קרה משהו שאני לא יודע? מישהו לחץ עליו, ביקש, גרם לו להציע לי את ההצעה המוזרה הזאת?

      לא היה לי מושג מי באמת מושך בחוטים. אבל באותה תקופה נחשפתי לשתי עובדות מעניינות שנחשבו לסוד כמוס בעיתון. אחת: הכתב לענייני מפלגות בקול ישראל, יואל ניר ז"ל, מי שנמנה עם ידידי דרעי ועושי דברו, עומד לפרסם ספר על חברו בהוצאת "ידיעות אחרונות". מתי, שאלתי את הלחשן התורן, והוא השיב: עוד לפני הכרעת הדין. שניה: בדעת העיתון לפרסם פרק מיצירת המופת באחד החגים.

      מי בין היתר תמך במהלך הזה בישיבה סגורה אצל עורך העיתון? אחד מעמיתי, מגלגל עיניים מקצועי, שכמה ימים לפני הכרעת הדין נסחף ונטע את הרושם שדרעי יזוכה מלקיחת שוחד. רוח דבריו הייתה בשיחות השו-שו: העיתון עומד לספוג סטירה. ההר יוליד עכבר. צריך להיערך לאפשרות הזאת. לאותו מפיץ השמועה לא היה כמובן מושג על הכרעת הדין הצפויה - כמו גם לחיילים אחרים של דרעי בתקשורת - אבל הוא דבק בה. לא הופתעתי מכך: הוא השתייך כאמור לאותה תקשורת שגם בפרשיות אחרות התקשתה להשלים עם העובדה שיש עדיין עיתונות אחרת; עיתונות אמיתית, ללא מורא וללא משוא פנים, שיש לה דגל, כבוד ושליחות ציבורית. עיתונות שמנתה במקרה הטוב 20 עיתונאים.

      ברשימה הזאת בלט הפרשן המשפטי של הערוץ הראשון, פרופ' משה נגבי ז"ל, שחידד דברים והציג את מעשי הפשע של דרעי כהווייתם. נגבי וסרגלים אחרים מסוגו היו תמיד הבד האדום של השחיתות השלטונית - לכן פותחי המטריות מעל לראשם של דרעי ודומיו תיעבו אותם. הם הציגו את הסרגלים כ"טהרנים", לגלגו עליהם, העניקו להם את השם "כנופיית שלטון החוק".

      ראש הממשלה בטקס הסכם גג בשדרות: מה שקורה כאן, במילה אחת, זה בטחון (שי מכלוף)
      חלק מהעיתונאים עדיין לא גילו את האור. נתניהו (צילום: שי מכלוף)

      והעיתונאים שבזו לתקשורת החוקרת? להם עדיין אין בושה

      מה קרה מאז אותה תקופה מקוללת שבה בזו כמה עיתונאים לתקשורת החוקרת, החושפת, הלוחמת והמתריעה - במקום למי שהתנהגו כאנשי הפשע המאורגן השלטוני? חלק מהם בכל זאת התבגרו והסיקו מסקנות, חלק התחילו להתבייש בכתיבתם ושינו כיוון; חלק עדיין לא גילו את האור. בדקתי: אחדים מהם הגנו בדרכם גם על אריאל שרון ובניו; חלק מהם ניסו לגמד את פרשיות אהוד אולמרט; חלק מחבקים הלאה חשודים מסוגו של נתניהו והופכים אותם לסמלי תרבות. אין להם עדיין בושה.

      ובכל זאת: העיתונות החוקרת הרצינית, כמו העיתונות המבקרת, לא מתה. להיפך: היא חיה, היא בועטת, היא נושכת. פרשת הצוללות נחשפה בתוכנית "המקור" של רביב דרוקר, פרשת תיק 4000 נחשפה ב"הארץ" בידי גידי וייץ, הרוצח הסדרתי שמעון קופר נחשף בתכנית עובדה של אילנה דיין בידי עמרי אסנהיים - הם חלק קטן מאין סוף כתבות תחקיר ומלחמה ציבורית רבת הישגים בשחיתות הציבורית. למרות מאמציו, לא הצליח נתניהו להשתיק את הגיא רולניקים ודומיהם. ניסה וניכשל.

      עכשיו אולי, רגע לפני חגיגות ה-70, הוא יתחיל להבין מה שלא הבין קודמו: אין אזרח במדינה, אפילו הוא ראש ממשלה, שעומד מעל החוק. כולם שווים בפניו - בחובות ובזכויות שלהם. ישראל לא תהפוך לרפובליקת בננות - אפילו יתעקש להוביל אותה לשם. התקשורת תילחם בטירוף הזה - היא לא תאפשר לו לרסק את המדינה.

      * מוטי גילת משמש כיום כפרשן בתאגיד השידור הישראלי "כאן". הוא חתן פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה משנת 2000