על הקו היה חבר מחברת החדשות. "בעוד חצי שעה תוכרע הקריירה שלך"

עמרי אסנהיים העלה במרץ 2010 שאלות ותהיות בנוגע לצירוף הנסיבות הדומה שהוביל למותן של שתי נשותיו של שמעון קופר, מה שהביא את הפרקליטות לפתוח את התיק מחדש ואת ביהמ"ש להרשיע אותו ולגזור עליו שני מאסרי עולם. כדי להסביר את החשיבות בחשיפה מספיק לצטט את פסק הדין. "על רקע החקירה הלא יסודית שניהלה המשטרה בשלב הראשון, באו הגילויים שלו ושל חבריו והפיחו רוח חדשה בחקירה הפלילית", כתבו השופטים. "אין להתעלם גם מהערך הרב - חברתי, ציבורי ומשפטי - שעשוי להיות לתחקיר עיתונאי ראוי בחשיפת פרשיות פליליות חשובות, וכבר היו דברים מעולם".

בחופשה הזאת, נשבעתי, לא אגע בטלפון הנייד. זה אמור היה להיות שבוע של ניקוי ראש. יוון, עם המשפחה, בסיומה של עונת שידורים מפרכת. ביום השלישי יצאתי נוטף מים מהבריכה. הילדים שיחקו בנייד. אמרתי לעצמי שאקח אותו, רק לרגע אחד, מה כבר יכול להיות. אחרי מספר שניות קפצו ההודעות. אחת הראשונות, הייתה מעורך "עובדה", איל גונן. "שמעון קופר תבע אותנו", היה כתוב שם. "חמישה מיליון שקלים. תמשיך בחופשה, נדבר כשתחזור". את הלילה ביליתי בשיחות הרגעה למקורות התחקיר בארץ. הם היו מודאגים. חלקם קיבלו בעצמם מכתבי התרעה לפני תביעה מקופר. ניסיתי להסתיר מהמשפחה את הדאגה. גם את התסכול. הנופש, מיותר לציין, הסתיים.

כמו שנזכרים בשנות ילדות, או בכלל בחוויות עבר, גם כתיבה במבט לאחור על תחקיר חשוב או הישג עיתונאי, עלולה לחטוא למציאות. בכתיבה כזו נהוג בדרך כלל להתענג על רגעי הזוהר: התגובות הנלהבות, השינוי שחולל הסיפור, הפרסים. העלייה הסיזיפית להר הזה, נקודות המשבר, לרוב נשכחות. כולם זוכרים שיעקב פרי נאלץ השנה להתפטר מהכנסת בעקבות שני תחקירים שלנו, אבל איש לא ספר את שעות השינה האבודות לפני פרסום אותן כתבות. זוכרים את התחקיר על גנדי והתקיפות המיניות, אבל אצלי בראש תישאר תמיד תמונה אחת: ההצטופפות באולם בית משפט הקטן בתל-אביב עם אלמנתו של גנדי חמישה ימים לפני השידור בעקבות בקשה לצו מניעה שהגישה משפחת זאבי. זה היה אחד המעמדים הקשים בחיי המקצועיים. וגם את דפיקות הלב לפני הפגישה עם ראש המלמ"ב, יחיאל חורב, ערב פרסום סדרת התחקירים על הניסוי לחיסון האנתרקס שבוצע על לוחמי צה"ל, איש מלבדי לא שמע.

כמו אלה, גם במסע התחקירי ארוך השנים בעקבות האלמן הכפול שמעון קופר, שהסתיים לבסוף בהרשעתו המהדהדת ברצח כפול, היו רגעים כאלה, והם היו רבים.

מיוחד לוואלה ברנז'ה | העיתונאים ששינו את ישראל חושפים | חזרה לפרויקט

אחד מהם, זכור לי במיוחד. זה קרה כשבועיים לפני שידור התחקיר הראשון. ישבתי לצהריים עם חברים מ"עובדה". כל אחד התנה את צרותיו בכתבות עליהן עבד. בתורי, סיפרתי על הקשיים בתחקיר על קופר. חוויתי אז את אחת מנקודות השפל בעבודה על הסיפור. הרחקתי לכת ואמרתי לחברים סביב השולחן שייתכן ואאלץ לרדת ממנו לגמרי. למה? כי אומנם היו לנו קווי דמיון רבים, אפילו מדהימים בזהותם, בין מקרי המוות של שתי נשותיו של קופר, אבל הדו"ח הפתולוגי היה בעייתי, המשטרה חקרה וסגרה את התיק מחוסר אשמה, ומעבר לכל אלה, הרגשתי שלמרות הממצאים התחקיריים, חסר לנו דבר מה נוסף. חותמת שתהפוך את התחקיר הזה לחזק באמת.

למזלי, אחד החברים התערב. "אתה כל הזמן מדבר על שתי נשים שמתו, הראשונה והשלישית, מה עם האישה השנייה?". ידעתי שהוא צודק. עם שיחת הטלפון לאישה השנייה, שרונה בן-אור, חיכיתי לסוף. אולי כי בתוכי לא האמנתי שהיא באמת תוכל לשפוך אור ולשפר את מצבנו בסיפור. אבל באותו אחר הצהריים התקשרתי אליה, אל שרונה, האישה היחידה לה היה נשוי קופר שנותרה בחיים. בדיעבד, זו הייתה אחת השיחות המצמררות שניהלתי כעיתונאי. בסופה, ידעתי שנשדר. ועוד איך נשדר.

רגע נוסף שזכור לי היטב, היה כשקופר, באמצעות עורכי דינו, הגיש צו מניעה לקראת שידור התחקיר השני בעניינו. הוא טען ששידור הסרט, שישים דקות אורכו, יפגע בהליך המשפטי. זה לא היה מפתיע. מבחינת קופר ועורכי דינו, בכלל מבחינת מושאי תחקיר באופן גורף, אין אף פעם זמן נוח לשידור. בכל פעם היה תירוץ אחר: פעם התיק היה סגור מחוסר אשמה, אז למה אנחנו בכלל מתעסקים בזה. פעם אחרת הייתה אחרי תביעת הדיבה שהוגשה, בעקבותיה נאלצנו לנצור חומרים רבים שהלכו והצטברו אצלנו מאז התחקיר הראשון. ועכשיו הגיע הטיעון הזה: פגיעה בהליך המשפטי.

ביום השידור המתנו שעות ארוכות במערכת להחלטת השופט, גדעון גנות. כשהגיעה, נדהמנו. באופן כמעט חסר תקדים החליט השופט לקבל את העתירה, ומנע את שידור התחקיר. לימים, יהפוך בית המשפט העליון בפסק דין חשוב את החלטת השופט גנות, והתחקיר ישודר, אבל השעות מורטות העצבים, ועוגמת הנפש - נצירת תחקיר עיתונאי עליו עבדתי חודשים ארוכים, נצרבה.

והייתה את הפעם ששמעון קופר כמעט וניצח אותי. זה היה עוד לפני שהוא נעצר ונחקר. תביעת הדיבה נגדנו התנהלה. הרגשתי שאנחנו במצב טוב במשפט, אבל מצד שני העסק הלך ונמרח, דרש ממני תשומות אדירות, ובעיקר רציתי לסיים את זה. להוריד את זה מעלי. היה לי ברור שאיש בעולם מלבד מערכת "עובדה" ומלבדי כבר לא זוכר את הסיפור או מתעניין בו. נדמה היה לי אז שכל ההתעסקות לשווא. רציתי להתקדם הלאה. זה כמעט קרה. יום אחד התקשרה היועצת המשפטית של התכנית דאז, עו"ד טלי ליבליך, ובישרה שהגיעה הצעת פשרה נדיבה מצדו של קופר במסגרת הליך גישור שהיינו בו אז. שמחתי.

זו באמת הייתה עסקה מפתה. נטיתי לקבל אותה, ושאלתי לעצתו של איל גונן, עורך "עובדה". "בסוף זו החלטה שלך", הוא אמר לי, "אתה תצטרך להמשיך לנהל את ההליך המסובך הזה. אבל אם אתה שואל אותי, אני בחיים לא הייתי מתפשר עם רוצח". זו היה צעד אמיץ מצדו של איל. קופר, להזכיר, היה אז עדיין חף מפשע. האינסטינקט הטבעי של עורך אמור היה לקבל את הצעת הפשרה הזאת בחיבוק. כך היה חוסך כסף יקר שהושקע בניהול התיק, וגם מוריד מעליו ומכתפי המערכת את העסק שואב האנרגיה הזה. אבל איל, כמו תמיד, בחר להיות עיתונאי עד הסוף, ואני, כעבור יום של חשיבה, שמעתי בעצתו. המשכנו להילחם.

ביום של מתן פסק הדין במשפט הפלילי, בדרך לבית המשפט, קיבלתי טלפון. על הקו היה חבר מחברת החדשות. "בעוד חצי שעה תוכרע הקריירה שלך", הוא אמר, "אם הוא מזוכה, הלך עליך. אם יורשע - שיחקת אותה". לא הרגשתי ככה. בתוכי ידעתי שעשינו את הדבר הנכון. שפעלנו כעיתונאים. אספנו מסמך אחרי מסמך, הקלטה אחרי הקלטה, עדות אחרי עדות. אמרנו אמת, פעלנו בתום לב, נהגנו על פי כללי האתיקה.

אנחנו לא פרקליטים ולא שופטים. אנחנו עושים עיתונות. אין לנו תעודת ביטוח על תוצאות הליך פלילי. ובכל זאת, כשאב בית הדין, השופט מנחם פינקלשטיין הקריא את פסק הדין לא נשמתי. הסתכלתי על שמעון קופר. מבטו היה קפוא. שריר לא זז בפניו. השופט סיים את דבריו. קופר הורשע. בפעם הראשונה הוביל תחקיר עיתונאי לפתיחת תיק ולהרשעה ברצח. ועוד רצח כפול. נשענתי על המעקה מחוץ לאולם בית המשפט. התרגשתי. בפעם הראשונה, שבע שנים אחרי שהתחלתי לעבוד על הסיפור הזה, יכולתי לנשום לרווחה.