וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ארץ "לעולם לא עוד" / דן כנר

דן כנר

21.5.2018 / 11:02

לפני כשבוע נשקתי את המזוזה בצאתי, והותרתי מאחוריי באר אבן, שריכזה סביבה את מיטב המוחות של עורכים, מפיקים ועוזרי הפקה, טכנאים, קריינים. דן כנר נועל רשמית את שער הרדיו בהלני המלכה

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
אין תמונה/מערכת וואלה, צילום מסך

"אנו מסובבים את כפתור הרדיו, / מקשיבים לאות התחנה. / באמצעות לחיצות גישוש מהירות כברק (קליק קלאק) / אנו מגיעים לגלים הקצרים / לאחר מיצוב ידני מדויק. אנו מאזינים לרצועת אותות המורס, / אותות וצלילים אלקטרוניים מיקום אחר, מארץ הרדיו ("רדיולנד") [Kraftwerk, "Radioland"].

בילדותי נצמדתי למקלט הרדיו הישן, בעל העינית הירוקה, וחיפשתי תחנות שידור מ"יקום אחר", מ"רדיולנד", מ"ארץ הרדיו".

אני עדיין שבוי בקסם "גלי האתר", שנמוגו אל תוך ערפילי הגלקסיה הדיגיטלית. שיטות שידור נוצרו והתפוגגו. השידור של היום אינו זה של פעם - לא בתכניו ולא בטכניקתו. גם המבנים המאכלסים את יוצריו מקבלים צורה פרי תכנון של טכנולוגיה עילית. ה"היי-טק" שולטטט. אין עוד הפרעות וחסמים, אין עוד רעשים תקשורתיים וקשיי קליטה. "ארץ הרדיו" היא ארץ קוסמופוליטית. כל אחד מאתנו אזרח בה, כולנו נתיניה.

מה טוב ומה נעים!

רשת ב'. וינוקור דוד,
רשת ב'/וינוקור דוד

נושק את המזוזה

ומותיר אחריי ארץ פלאות של מאות אלפי תקליטים, קלטות, תקליטורים, סרטי הקלטה מגנטיים (טרום עידן הדיגיטציה) והקלטות יקרות ערך ונדירות עליהם

אז על מה עיני יורדה מים? על המקום (הפיזי) ששילם את מחיר הקדמה. על הבית שהיה ביתי ובית חבריי ב"קול ישראל" במשך כיובל שנים. על החצר הקסומה, שהייתה עדה ללידתו, לצמיחתו, לעיצובו ולהתפתחותו של הרדיו הישראלי.
חצר הקיסרות האתיופית ברחוב הלני המלכה, הנושק לרחוב מונבז. הלני המלכה ובנה, מונבז המלך שלטו בחדייב שעל גדת החידקל העליון (היום: עיראק). הם התגיירו במאה הראשונה לספירה, וכל בית המלך - בני משפחתו ואנשי חצרו - התגיירו אף הם. הם היו דבקים באופן מיוחד ביהדות ובמצוותיה, על כן, אף שהיו פטורים ממצוות מזוזה, כדרך העוברים בדרכים ולנים במלונות עד שלושים יום - הקפידו על זכר המצווה, ותלו מזוזה במקל הנדודים שלהם, כדי שיוכלו למחרת להמשיך בדרכם ולקחתה עימם. את המקל הניחו מאחורי דלת חדרם, כדי שלא ייקחו אותו גנבים...

לפני כשבוע נשקתי את המזוזה בצאתי, והותרתי מאחוריי באר אבן, שריכזה סביבה את מיטב המוחות של עורכים, מפיקים ועוזרי הפקה, טכנאים, קריינים [זכרים ונקבות], שדלו, אם לא מתוכה - כי אז ממוחותיהם בהשראתה - רעיונות אין-ספור ל"תאטרון המוח", לתוכניות ולתסכיתים, שהמוח (לא התמונה בטלוויזיה) עיצב להן פנים ומחוות, אופי ואישיות. באר שיצרה תלכיד משפחתי וחברי, שאינו יכול להיווצר בין קירות זכוכית אטומים וסביבות עבודה צפופות של המבנים המודרניים.
הוד קדומים (לפחות מתחילת המאה העשרים...) שכן על מבני האבן הירושלמית ועל צריפי העץ.

אני נושק את המזוזה ומותיר אחריי גן פורח, שאחד מאילנותיו שהיתמר לשמי-שמיים קרס באחד מלילות השלג הלבנים על גג הצריף שבו שכן חדרי (הנהלת חטיבת הביצוע של "קול ישראל"), ניפץ את הרעפים - מילא, אבל קיפח את הצל שהטילה צמרתו הסבוכה על השביל שהוביל מחדר החדשות - אל קומות האולפנים.

ומותיר אחריי ארץ פלאות של מאות אלפי תקליטים, קלטות, תקליטורים, סרטי הקלטה מגנטיים (טרום עידן הדיגיטציה) והקלטות יקרות ערך ונדירות עליהם. תקליטי ויניל ובהם גם תקליטים ענקיים, במהירות של שבעים ושמונה סיבובים לדקה, שעליהם הוקלטו תכניות שלמות, והמחט נעה ממרכז התקליט אל שוליו החיצוניים. אוצרות שחלקם אולי יאבדו אחרי תהליך הפירוק, האריזה והמיון מחדש. מותיר אחריי עליות גג ו"בוידמים" של חדרים שעלית אליהם במדרגות עץ נרקבות, כדי לחשוף את מכמני העבר.

עוד באותו נושא

קול ישראל אאוט, גלי צה"ל אין?

לכתבה המלאה
בניין מערכת קול ישראל. רובי קסטרו, ראובן קסטרו
בניין מערכת קול ישראל/ראובן קסטרו, רובי קסטרו

אני רוצה להמשיך

לא עוד נשקיף מהגג על נופה של העיר העתיקה (והחדשה). לא עוד ניעטף בצלילים המרגיעים של דנדון פעמוני הכנסיות וקולות המואזין והמיית לימודם בקול של אברכי הישיבות. הכול בכמוסה אחת, במרחק שמיעה, ראייה ונגיעה

נושק את המזוזה ויוצא, ביודעי שלא אראה עוד את בית המלאכה ("הבדק") ההנדסי-הטכני, ולא את הנגרייה שפעלה פעם כחלק מרשות השידור ויצרה, בין השאר, שולחנות קריין ומסגרות ל"קונסולות" הטכנאי. ואת אולפן רשת ג' עטור הכרזות, הפוסטרים, הצבעוניות של אלילי זמר ושל תקליטים "מיתולוגיים", אולפן שתסס פעילות וזמר ואירוח אמנים. ואת המזנון הקטן והאינטימי ששימש מפלט ופורקן מתחים ולחצים שנוצרים תמיד אצל יוצרים והוגים ובסביבתם.

ואת החדרים שבהם פעלו עורכות וכתבניות (קלדניות. מקצוע שפס מהעולם של השידור העברי) וקרייניות (הכול - גם בלשון זכר) בשמונה עשרה שפות(!), כולל "עברית קלה" לעולים החדשים. היכן אתם, קרייני היידיש והלדינו, הגרוזית, ההונגרית, הרומנית (ורוסית ופרסית ועוד ועוד!)? היכן נקודת המפגש עם חברינו מ"בית השידור הערבי" (רשת ד') ועם חברינו דוברי שפת האמהרית ושפת הגעז מאתיופיה?

ונותר שומם בלי מדרך כף רגל או עגלת נכים הגשר שהוקם במיוחד בעבור חברינו עם מגבלות התנועה, כדי שינועו בקלות בין הבניינים. ופינת ההנצחה למי שהלכו לעולמם, רובם צעירים לימים, ולצדה "פינת זיכרון" למכשור "עתיק", מסורבל ואימתני, שהיה - ואינו עוד - בשימוש. היכן התא הקטן והצפוף של המרכזניות (עוד מקצוע שחלף-הלך לו), שחיברו כבלים ותקעים לשקעים והעבירו שיחות מכתבים וממאזינים ליעדן?
והגומחות המקושתות שעליהן ישב מי שישב בזמנו החופשי, פרט על גיטרה, והשקיף אל חדריהן של תלמידות בית הספר לאחיות בבניין הנזירי והמנזרי שממול [לפחות אחד מהצופים הסקרנים האלה נשא לאישה אחת ממושאי צפייתו].

לא עוד נשקיף מהגג על נופה של העיר העתיקה (והחדשה). לא עוד ניעטף בצלילים המרגיעים של דנדון פעמוני הכנסיות וקולות המואזין והמיית לימודם בקול של אברכי הישיבות. הכול בכמוסה אחת, במרחק שמיעה, ראייה ונגיעה.

הוי, הבאר ב"הלני המלכה", לו אך היית באר משאלות, שאוכל להטיל אליה מעבר לכתפי מטבע ולבקש: "השיבי לנו את תפאורת ערש השידור", זו שהקים הקיסר האתיופי לרעייתו, הקיסרית טאיתו, ושהכנסייה האתיופית ממשיכה לפרוש עליו את חסותה, גובה דמי שכירות ופניה אל השוכר הבא.

ובפרפרזה על דברי יהודה עמיחי:

"... אני פותח את רדיו השמיים
אני סוגר את הרוח.
הרבה שגרה
ומעט דמעות תהיינה.

אני רוצה להמשיך
לשבת בין שני כיסאות, על הארץ הטובה.
אני רוצה לחיות בין חצר הלני המלכה לבין מתחמי תאגיד השידור החדש 'כאן'
ולא להיות [רק] של אחד מהם.

מה שעושה אותנו עצובים, נשאר אתנו.
יש לו שמות כמו לרחובות,
רק הדברים השמחים
זורמים הלאה
בלי שם".

* הכותב משמש כקריין בכיר ומגיש בתאגיד השידור כאן, רשת ב'

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully