ואז העורך מתקשר ונובח עליך: "תוריד את הציוץ הזה, ומיד!"

אז הכנת כתבה - תחקיר או חשיפה גדולה - או אולי סתם השגת ראיון בלעדי. ואחרי כל ההייפ הזה אתה מצייץ ומפייסבק לתוך השעות הקטנות של הלילה: התגובות שמגיעות, ההתחמקויות של מושאי התחקיר מאחורי הקלעים, פולואפים וכל מיני פכים קטנים שלא הספיקו להיכנס לדקה וחצי בשידור או ל- 250 מילה שהיקצו באתר.

נניח שהכתבה שלך היא על חברת בניה גדולה שמקורבת לשר והורסת שמורת טבע נדירה בדרך אל הבנק, ויש לך הברקה קטנה: "הון, שלטון, יקינטון" אתה מצייץ בגאווה והלייקים זורמים כמים. למחרת מגיע טלפון נזעם מהשר שמכיר את העורך הבכיר עוד מימי הפלמ"ח העיתונאי - אותו עורך שבמקרה גם מנסה לשאת חן בעיניו של השר הממונה ולשרוד בכורסה הנוחה של התפקיד הבכיר עוד שנה-שנתיים לפני שהוא מושלך חזרה אל שוק העבודה האכזרי. והעורך מתקשר נובח עליך: "תוריד את הציוץ הזה, ומיד!", ככה סתם בלי נימוק. הוא לא מספר לך שהוא מנסה לרצות אנשים חזקים בשלטון, ואתה מתקומם בליבך: הזהו חופש הביטוי של העיתונאי? ומה יגידו עלי כל העמיתים שצייצו מחדש את ההברקה שלי, ועכשיו ידברו ביניהם על איך שהתקפלתי?

הדילמה הזאת - מבוססת חלקית על מקרים אמיתיים - אינה מדוברת הרבה בעיתונות. "התבטאות חריגה" ברשתות החברתיות מצד עיתונאים ואנשי תקשורת, עולה לכותרות בדרך כלל כשלמישהו יש אינטרס לעשות מהומה רבתי. כך היה במקרה של שדרנית גלגלצ חן אלמליח שפירסמה פוסט שנוי במחלוקת אחרי פרשת אום-אל-חירם (ופוטרה על ידי מפקד גלי צהל באמצעות הטויטר, ללא בירור או שימוע); כך היה כאשר המבקר גידי אורשר פירסם פוסט בעל ניחוח גזעני (והושעה); כך היה כאשר אראל סגל הישווה בין הרמטכ"ל לוורמאכט (כמענה תיאורטי לנאומו של הרמטכל על תהליכים בחברה הישראלית - סגל מיהר למחוק את הציוץ); וכך קרה גם כאשר קובי מידן פירסם בפייסבוק שהוא מתבייש להיות ישראלי ביום בו פרצו המהומות ליד הגבול עם עזה (מידן התנצל אחר כך, כדי להימנע מפיטורין - אם כי עדיין קשה להבין כיצד ניתן להתנצל על תחושה סובייקטיבית).

בטיפול בכל אחד מהמקרים הללו בלטו בעיקר בילבול ומבוכה: לא ברור מה הכללים, מי קובע אותם, מה ההליך, מה מחויבותו של העיתונאי כשהוא מתבטא מחוץ למערכת, ומה סמכותה של המערכת. התוצאה של תגובות מבולגנות ותזזיתיות לכל התבטאות שנויה במחלוקת משרתת כמובן את מי שרוצה להצר את צעדיהם ולקשור את ידיהם של העיתונאים מלהביע עמדות שאינן משרתות גורמי כוח. הטיפול הלקוי גם מעודד בעקיפין הסתה כנגד אותם עיתונאים, שכעת יש גושפנקא רשמית-לכאורה לשטום אותם ולקרוא לפיטוריהם. זה לא עניין של ימין-שמאל, שהרי האינטרסים והאישים מאחוריהם משתנים מעת לעת.

הסוגיה התגלגלה לשולחננו במזכירות ארגון העיתונאים לראשונה אחרי פיטוריה התמוהים בכיכר העיר של אלמליח. רבים במזכירות הסתייגו מהטון והתוכן בפוסט של אלמליח (שבדיעבד טענה שלא הובנה כראוי), אבל גם מי שהסתייג, התקשה לקבל שיימינג ציבורי מצידו של עורך ראשי ללא בירור או אפילו שיח עם העיתונאי. העובדה שאלמליח אינה "עיתונאית" בהגדרה המסורתית אלא "שדרנית", בתוספת היות פרילנסרית, לא הקלו את התחושות הקשות אצלנו במזכירות, נהפוך הוא: הבנו שפרילנסרים, אנשי תרבות, שדרים או עוברי-אורח באמצעי השידור חשופים יותר לרוח השעה ולפגעי הלינץ' של הרחוב הוירטואלי אפילו מאשר בעלי חוזים מסודרים.

במקום לשחרר עוד תגובה לאוויר העולם החלטנו להרחיב מעט את גבולות הגזרה ולנסות לנסח בפעם הראשונה תקנון אתיקה שיאסדר את חובות וזכויות העיתונאי בבואו לפרסם ברשת החברתית. תקנונים דומים כבר קיימים בעולם התקשורת (ביביסי למשל) ומנסים להתמודד עם המורכבות הטמונה באופי העבודה העיתונאי ברשתות. שהרי ברור שגם אם כתב ערוץ 2 (אוקי, "החדשות") כבר לא נמצא באולפן, ומצייץ ממיטתו וממוחו הפרטי והקודח בשתיים בלילה, הוא עדיין מזוהה בציבור ככתב ערוץ 2. וברור שהערוץ נהנה מהקידום שהכתב מעניק לפלטפורמה ברשת - אך גם יכול להינזק מה"שערוריה" התורנית כשמישהו יפגע מפרסום כזה או אחר.

תקנון האתיקה שחיברנו ייחשף במלואו בכנס מיוחד בבר-אילן, שילווה בהרצאות ודיונים. הוא משרטט בפעם הראשונה גבולות גזרה ששומרות על חופש הביטוי של העיתונאי ברשת, תובע מעורכיו לגלות סובלנות לדעותיו, אוסר על ניטור וריגול שיטתי בשיטת "האח הגדול" על עיתונאים, מתחייב מטעם ארגון העיתונאים להגן על עיתונאי מול המעסיק (ובמידת הצורך גם בבית המשפט) אם יפגעו תנאיו בעקבות פרסום ברשת, ומשרטט מתווה לבירור-בטרם-הרשעה כאשר עיתונאי מפרסם ברשת דעה או אמירה הנוגדות את החוק, את כללי האתיקה או כללים אחרים שהשית כלי התקשורת באופן גלוי, מידתי ושוויוני על אנשיו. אמירה גזענית, קריאה לעבור על החוק, או יציאה ישירה ובוטה נגד המקום בו עיתונאי מועסק - כל אלה הגיוני שיזמינו בירור, הבהרה או מחיקה של האמירה הרשתית. אבל גם סנקציות כאלה ראוי שיעשו באופן הגיוני, מידתי, שוויוני, מקצועי וללא אוירה של לינץ'. לעיתונאי שמורה הזכות להסביר את כוונתו, וכן - גם להתנצל או למחוק את הפוסט, אבל רק מתוך כוונה מלאה, ולא תחת איום או הפחדה.

"האחראי על האינטרנט" המפורסם עדיין לא קם, והחיפוש אחריו העלה חרס. במקומו ראוי שכולנו נהיה אחראיים, וננצל את הפלטפורמות החדשות באופן שישרת אותנו נכונה. אני מקווה שב"מהומה" הבאה שתפרוץ בעקבות פוסט או ציוץ של מישהו, לא ימהרו לשפוט אותו בכיכר העיר או לפגוע בפרנסתו, ובמקום זאת יוועצו וייעזרו בכללים החדשים.

* הכותב הוא יו"ר ועדת חופש העיתונות בארגון העיתונאים ועיתונאי חוקר. לשעבר ראש דסק התחקירים בגלי צהל המנהל תביעה נגד התחנה בטענה של פגיעה בחופש העיתונות ופיטורין לא חוקיים.

** הטור נכתב לקראת כנס של ארגון העיתונאים בשיתוף עם אוניברסיטת בר-אילן שייערך ב 28/5 בנושא קוד אתי להתנהלות עיתונאים ברשתות החברתיות.