הסרטונים ה"מגניבים" של גל"צ: בשביל זה הם התגייסו לצה"ל?

והנה אותו כיווץ עיניים, גירוד בפדחת, אולי עלייה קלה של הדופק, והמחשבות - למה זה כל כך מפריע, מה לא בסדר איתי? לאחר שסרטון הומוריסטי וקרבי של החרדי הצעיר מלך זילברשלג בתאגיד השידור הציבורי לקראת גיוסו המאוחר (לדובר צה"ל או יחידה דומה) גרם לי אי-נוחות משלל סיבות, נחתו בפיד שלי לאחרונה סרטונים בהפקת גלי צה"ל שהביאו לתחושה דומה. מדובר בסרטי וידאו קצרים שעולים בשבועות האחרונים בעמוד הפייסבוק של תחנת הרדיו הצבאית שבמרכזם חיילים וחיילות גל"צניקים המדברים על אירועי היום בפני המצלמה בחן, בחיוך, עם הבעות פנים תיאטרליות, על מדי א' מגוהצים ועם תג יחידה.

סדרת סרטונים אחת היא מש"קית חדשות", שבה הגל"צניקית אחינועם מסכמת בהיתוליות את אירועי השבוע בתרבות ובאקטואליה, כשהיא מאופרת ועם קוקו אופנתי. כשאחינועם, שמקפידה לומר את שמה, מספרת שחברת אסוס החליטה שהיא לא מוכרת יותר פרוות או קשמיר היא אומרת: "לא נתנו לכן מספיק אהבה בילדות ולכן אתן צריכות להוציא מלא כסף על בגדים יפים כדי לאהוב את עצמכן? מוכר. עכשיו אתן יכולות לגהץ את כרטיס האשראי במצפון שקט". כשהיא מעדכנת שנפתח המונדיאל היא אומרת בהומור: "אתם יודעים מה מעניין אותי יותר מהמונדיאל? עציץ על הראש והשחתת רכוש צה"ל". במהלך צפייה באחד הסרטונים בחיי שחיפשתי את הכיתוב: "המציגה אינה חיילת".

סדרת סרטונים אחרת מציגה גל"צניק מדבר על מונדיאל בפני המצלמה על רקע מגרש כדורגל, במסגרתם הוא מזכיר רגעים היסטוריים בגביע העולם ומשחקים שאסור לפספס במונדיאל הנוכחי. הסרטונים ערוכים לעילא ומשולבות בהן ויזואליות וידאו ותמונות סטילס. מיותר לציין שכמו כל תוכן המיוצר בתחנה הוא לא מגיע רק לחיילים אלא, למשל, לפיד של כל מי שעש/תה לייק לעמוד התחנה, שהיא כמובן אחד מכלי התקשורת המרכזיים והמובילים בישראל.

ומה הפריע? אולי חלק מהקוראים כבר מבינים את התחושה המתקבלת מצפייה בהם. להסביר ממש, לשים את האצבע בדיוק, זה קצת יותר מורכב. ננסה לפרוט את זה. ראשית, עצם הסרטון עצמו. פורמט הווידאו. גלי צה"ל היא תחנת רדיו, לא מעבר לכך. כך כתוב ב"חוק גלי צה"ל - שידורי רדיו של צבא ההגנה לישראל" המסדיר את נושא החסות בתחנה ובתקנות מכוחו. בניגוד לכך, בחוק תאגיד השידור הציבורי למשל כתוב במפורש כי: "תאגיד השידור הישראלי יקיים שידורים ויספק סוגי תוכן שונים באמצעים חזותיים, קוליים וכתובים, בטלוויזיה, ברדיו ועל גבי רשת האינטרנט". לגל"צ צריך להיות אתר אינטרנט ודף פייסבוק, זה ברור, אין היום כלי תקשורת או מוסד הגיוני שאין לו נוכחות ברשת. אבל עיקר התכנים שמועלים באתר הן תוכניות האקטואליה והתרבות שמושמעות באותו הרגע ברדיו והכותרות שיצאו מהן. שימוש בווידאו בעמוד הפייסבוק גם הוא הגיוני ומתבקש כיום, השאלה מה התכנים. למשל סרטונים המביאים התרחשות מסוימת בזמן שידור - מפגש מרגש, אורח יוצא דופן או הסרטונים המציגים את טורי הדעה של עורכת "מה בוער" כשהיא יושבת באולפן, הם רעיונות נחמדים המתעדים למעשה את המציאות הרדיופונית.

הסרטונים המדוברים, לעומת זאת, הם כלי יזום ונפרד שחורג מהתכנים האלה. נדרשים להם עזרים שאינם מנת חלקה המסורתית של תחנת רדיו, כמו מצלמה ותוכנת עריכה, בעלי תפקידים כמו עורך/ת וידאו, ועניינים הפקתיים שונים כמו השגת זכויות של ויזואליות, תיאום לוקיישנים וכדומה. האם אין בכך זליגה למדיום אחר באופן לא מוסדר? האם משמעות הדבר שהוקצו תקציבים לנושא הזה? מאיפה? על חשבון מה?
בגלי צה"ל בחרו שלא לענות על השאלות הפרטניות המתעוררות כאן והגיבו כך: "גלי צה"ל פועלת ותפעל ב-FM, במובייל, ברשתות החברתיות ובכל הזירות הרלוונטיות תחת כללי האתיקה העיתונאית וחופש היצירה".

בשולי הדברים נזכיר שמבקרי מדינה ביקרו בעבר את ההתנהלות שהובילה לעליית אתר האינטרנט של התחנה ואת ההתנהלות השקיפות התקציבית שלה בהזדמנויות אחרות.

הדבר הנוסף, אולי הסובייקטיבי, יש יאמרו קטנוני, שבלט לשלילה הוא השילוב בין החיילים על המדים - לפורמט ולנושאים. סביר להניח שגם בגלי צה"ל יסכימו שמדובר בסרטונים שאינם מחדשים דבר, שערכם העיתונאי או התועלת החברתית שלהם דלים ומחקים במידת-מה את הסרטונים הויראליים שמייצרים בשנים האחרונות כלי תקשורת שונים. הערך היחיד העולה מהם, אם כן, הוא מיצובם של החיילים המופיעים בהם כ"טאלנטים" מגניבים. שונה מסרטונים אלה, למשל, הוא סרטון שעלה בעמוד התחנה והציג שאלון טריוויה צה"לי בפני חיילים מיחידות שונות. מדובר בסרטון שהולם את התכנים המסורתיים של גלי צה"ל, נותן במה לחיילים מהיחידות השונות ולא רק לגלצניקים.

נניח בצד את הדיון על הקריירה שסוללת התחנה הצבאית לבחורים ובחורות ישראלים צעירים על חשבון הצבא. כלומר, ברור שהדיון הזה קשור, אבל יש כאן בעיניי טוויסט בעלילה ועליית מדרגה. עד כה, בגלל אופי השידורים ברדיו, בזמן שירותם הצבאי החיילים המתגייסים לגל"צ והופכים לכתבים או שדרנים נותרים חסרי ניסיון מול מצלמה ודי אנונימיים מבחינה ציבורית. זה דבר אחר לגמרי להופיע בסרטונים ויזואלים ויראליים שלא מעט תגובות (קומנטס) אליהן מתייחסות ל"חמידות" של המופיעה ולמראה "החתיכי" של המגיש ושהערך העיתונאי שלהם מוטל בספק. ברצינות, האמנם בשביל זה הם התגייסו לצה"ל?