זה לא עוד טור נגד סגירת גל"צ. אנחנו עושים בדיוק את מה שנועדנו לעשות

מבחוץ קל לראות רק פגמים. להתמקד בשעות שידור ספורות או בשנים בודדות, ולזעוק זעקת "אנומליה". אבל גלי צה"ל היא הרבה יותר מאלה. היא גם הרבה יותר מההיסטוריה המפוארת שלה. היא אתוס, שעדיין מתיישב לטעמי, עם זה של צבא העם. באמונה, ובשליחות הזו מחזיקים ומחזיקות גם היום רוב מוחץ של העובדים והעובדות, כמו גם החיילים והחיילות המתגייסים, וכן שני הקהלים מתגייסים, לשידור הציבורי.

בשבועות האחרונים אני מתמודדת לפחות פעמיים ביום עם השאלה: את באמת חושבת שהולכים לסגור? התשובה שלי: אני מקווה שלא. אני לא אחראית על ההחלטות ה"גדולות" בגלי צה"ל. לא בגללי או בזכותי פוטרו או נשכרו שדרנים, עלו או ירדו תכניות. אני אחראית על חלקת אלוהים קטנה - דסק התרבות של התחנה. דרכו אני מספרת את סיפורה של החברה הישראלית.

זה בעיני תפקידו של צה"ל. בדיוק כמו מדריכת חוי"ה (רכזת חינוך וידיעת הארץ), מורה חיילת, או מדריכת אוכלוסייה לשעת חירום, גם החיילים והחיילות תחת פיקודי, נדרשים לעמוד בסטנדרטים גבוהים כדי ליצור קשר מעורר ומשמעותי עם המאזינים והמאזינות. זה הרגע בו המקטרגים יסבירו לי שאין צורך בצבא לשם כך, ועוד פחות מכך בתחנה צבאית המשדרת אקטואליה, שבישראל היא, מה לעשות, גם פוליטית מאוד. "הרי כבר יש לנו שידור ציבורי בדמות התאגיד", יגידו.

ובכן, התאגיד כבודו במקומו מונח, ולא לי להסביר אם ואיפה בעיותיו. אבל התאגיד ללא תחרות של תחנה ציבורית ממלכתית? הוא עשוי לנוח על זרי הדפנה או גרוע מכך להיגרר לתחרות עם ערוצים מסחריים. לא צריך ללכת רחוק מידי כדי להזכיר את ניסיונות ההפרדה/סגירה של רה"מ לשעבר נתניהו את חטיבת החדשות של התאגיד או הניסיונות לחבל בעבודתה באמצעות הקפאת תקציבים (אירוויזיון 2019).

"אז שיקימו תחנה ציבורית נוספת, אבל למה הצבא צריך תחנת רדיו?". כי הצבא יכול ורוצה להיות מקור מידע בלתי נגוע. כזה שאפשר לסמוך עליו. לכן קיימים בו כל כך הרבה תפקידים שעניינם האוכלוסייה האזרחית. אני שומעת שוב ושוב, שהפסקנו לעמוד במטרות לשמן הוקמה התחנה. דוד ורטהיים פרסם כאן בוואלה ברנז'ה לפני כמה שבועות בטור תחת הכותרת "זה לא קל להודות, אבל הגיע הזמן לסגור את גל"צ" את הדברים שאמר דוד בן גוריון בפתיחת שידורי התחנה: על גלי צה"ל להיות מכשיר ביטחון והתגוננות, אמצעי קשר יעיל לכוחות הצבא הסדיר וצבא המילואים. בנוסף על התחנה להיות מכשיר לחינוך הנוער והעם, אמצעי לקליטת העולים, להנחלת הלשון וידיעת הארץ. איפה נולדה המסקנה שגלי צה"ל כבר לא עושה את כל זה?

ורטהיים המשיך כי "חשיפת האמת או אמירה עיתונאית לא הייתה אז חלק מהבריף". ואני טוענת שללא חשיפת האמת או אמירה עיתונאית, לא נוכל לעמוד במטרות לשמן הוקמה התחנה. המטרה הראשונה: קשר עם כוחות הצבא, כבר לא צריך. לכולנו יש וואטסאפ בטלפון. אבל מה לגבי ביטחון חברתי? "חוסן חברתי" כמו שמכנים אותו באקדמיה? אקטואליה היא דרכה של אזרחית להישאר מודעת לסביבתה. אקטואליה היא דרכו של אזרח להכיר את הקהילה שלו וקהילות אחרות סביבו. אקטואליה היא היום-יום של כולנו. בכוחה להיות מכשיר של סולידריות בזכותה נצליח לקום אחרי המפלות.

המטרה השנייה: מכשיר לחינוך הנוער והעם זה בוודאי מה שאני נלחמת עליו יום-יום. לדבר על אופרה ישראלית, מקורית, חדשה, העוסקת בדמויות נשים מן התנ"ך, לצד פרק הבכורה של "האח הגדול". לתת במה לתיאטרון הבימה, לצד תיאטרון דימונה. לדבר עם שלמה ארצי, וגם עם נטע אלקיים.

גלי צה"ל פטורה לכאורה משיקולים של רייטינג, אבל בלעדיו היא תיכשל בשתי משימותיה. אם לא יאזינו לה למעלה ממיליון מאזינים ומאזינות, מוצלחת ככל שתהיה האוניברסיטה המשודרת (והיא מוצלחת מאוד), לא נדע על קיומה. חשוב ככל שיהיה האייטם על הסחבת הבירוקרטית בביטוח הלאומי, לא נוכל לפתור את הבעיה. וחשובים ככל שיהיו יוצרים ויוצרות שלא נמצאים במיינסטרים, בזרם המרכזי - לא נגלה אותם לעולם לקהל חדש.

ואם לחזור לרגע לאלה ששאלו אותי בשבועות האחרונים בחרדה מסוימת אם הולכים לסגור? אלה נשים וגברים שעובדים איתי יום יום. יוצרים ויוצרות, אנשי ונשות במה, סוכנויות וכן, גם אנשי ונשות יח"צ שיודעים, בלי גלי צה"ל מסורת של חדש וישן, של שידור לחיילים אבל גם למשפחות שלהם, של תחושת שליחות שנולדה דווקא כי אני משרתת בצבא העם, יאבדו לנו אישית אבל גם לחברה הישראלית כולה.

* ענבל גזית היא ראש דסק התרבות בגלי צה"ל, מגישת התכניות "גילוי דעת", "סטטוס קוו", ו"נפלא פה".
שירתה בתחנה בשנים 1999-2001 וחזרה לעבוד בה ב-2005.