התור ליד החדרון של רינה יאמוטו ב MPC (MAIN PRESS CENTER), לא היה ארוך מדי. זה היה יום חמישי, יממה לפני טקס הפתיחה של האולימפיאדה, ורק טורניר הכדורגל של המשחקים האולימפיים יצא כבר לדרך. מי שנחת בטוקיו כמוני ביום רביעי שעבר ורצה לראות את משחק הכדורגל המסקרן בין ברזיל לגרמניה כבר ביום הראשון של טורניר הכדורגל, לא הספיק להירשם לאירוע באפליקציה שכל עיתונאי כאן מכיר. לצד האקרדיטציה האולימפית שכל עיתונאי או צלם מסתובבים איתה על הצוואר כאילו היתה מדליה, הוסיפו בטוקיו אלמנט של רישום מוקדם לתחרויות. אלה לא האירועים בעלי הדרישה הגבוהה כמו טקס הפתיחה והסיום, גמרי השחייה וההתעמלות או גמר טורניר הכדורסל להם צריכים להיות ברי מזל או בעלי קשרים כדי להשיג הזמנת נייר יוקרתי מיוחדת.
גם לאירועים הרגילים, לתחרויות בכל הענפים, צריך להירשם באפליקציה עד השעה 16.00 ביום שלפני התחרות ולקוות לקבל מייל תשובה שהבקשה מאושרת. האקרדיטציה הידועה היא רק הבסיס. לכל איש תקשורת יש אפשרות להירשם לעשרה אירועים ותחרויות בכל יום, מה שמאפשר פשוט להקליק על כמה שיותר דברים שנראים לך מעניינים או שמחייבים אותך להיות בהם ולבקש להיות רשום אליהם. זה לא מחייב להגיע ולעתים גם לא ממש בודקים בכניסות אם אתה רשום, אבל בשבת בבוקר באולם ההתעמלות בשיא החום עמדו מתנדבים יפנים וביקשו לראות במייל האישי שיש לך אישור להיכנס לאולם בו עמדו להתחרות במוקדמות ארטיום דולגופיאט ואלכס שטילוב.
רינה יאמוטו, האחראית על האירועים מבחינת התקשורת, היא הכתובת למקרה שלא נרשמת בזמן יום קודם או ששכחת לבקש. את השמות שלי ושל עוד כמה עיתונאים מישראל למשחק הכדורגל בין ברזיל לגרמניה, היא רשמה על פתק ממש כמו מזכירה בסניף קופת חולים שצריכה להיכנס לרופא לבקש מרשם. היא גם צילמה עם הסלולרי את האקרדיטציות שלנו ליתר ביטחון. בערב, כשהגענו לאיצטדיון ביוקוהמה, זה שאירח את גמר המונדיאל ב-2002, זה היה מדהים לראות שהשמות אכן הופיעו על פתק קטן בכניסה לאיצטדיון והכניסה אושרה ידנית.
כל עיתונאי קיבל 10,000 ין למוניות
כל עיתונאי שמסקר אולימפיאדה יודע שמרכז העצבים, הלב של המשחקים הוא אותו MPC. אליו מתנקזים אלפי אנשי תקשורת מכל העולם והוא פתוח 24 שעות ביממה. בניגוד לספורטאים להם יש את הכפר האולימפי שם הם ישנים ומתרועעים, עיתונאים וצלמים מכל העולם לא גרים במקום אחד, בטח לא בטוקיו שצריכה לנסות ולייצר ריחוק חברתי, שממש לא קיים באוטובוסים העמוסים שיוצאים לתחרויות השונות. הוועדה המארגנת של המשחקים בשיתוף עם ממשלת יפן קבעו מספר גדול של בתי מלון בהם יתאכסנו אנשי התקשורת בטוקיו, כך שאת המפגשים הגדולים באמת אפשר לעשות באותו מרכז תקשורת ראשי שמחולק לשני אגפים. הראשון של הזכיינים, גופי השידור ששילמו הרבה כסף כדי לשדר את המשחקים. החלק השני במבנה העצום במרכז טוקיו הוא של יתר העיתונאים והצלמים.
ב-MPC יש הכל. עמדות לבדיקות קורונה בהן אתה מקבל מבחנה ומוסר בדיקת רוק יומית כדי לוודא שאתה לא מסתובב עם הנגיף. יש מסעדה ענקית של אוכל מהיר, קפיטריות קטנות יותר בתשלום, בנק, עמדות אוטומטיות להחלפת מטבע, חנות מזכרות ואינספור עמדות שירות לטובת אנשי התקשורת. החל מעמדה בה אתה מקבל תיק גב שחור עם לוגו המשחקים האולימפיים ובו כל מיני צ'ופרים ועד עמדות שיסייעו לך להתמצא בטוקיו, למצוא חדר במלון אם לא סגרת מראש או לסייע לך בטיסות פנים לסאפורו למשל שם ייערך המרתון. לא תמיד קל לתקשר עם היפנים. אנגלית בסיסית היא מצרך שלא שגור בפי כולם. מדי פעם אתה נתקל במישהו שיכול לתקשר איתך בלי שתתעצבן, אבל בסוף מסתדרים.
במרחק של 5 דקות הליכה מה-MPC נמצא ה-MTM. זהו מגרש חנייה ענק שמשרת מאות אוטובוסים שמסיעים את העיתונאים לכל נקודה בטוקיו. היפנים החליטו שאי אפשר לצעוד את המרחק הקצר הזה ברגל ולכן גם מה-MPC ל-MTM צריך לקחת אוטובוס שמאריך את הדרך. אז יורדים באותו מגרש ענק ובו עשרות תחנות ארעיות. מכל תחנה יוצא אוטובוס כל כמה דקות לכל מה שאתה צריך במשחקים האולימפיים. החל מהמלונות בהם מתאכסנים העיתונאים ועד אתרי תחרות רחוקים כמו סאיטמה, שם משחקים כדורסל או הינושימה שם נערכות כל התחרויות בים. מעבר לאוטובוסים כל עיתונאי קיבל 14 קופונים שעל כל אחד מהם קבוע סכום של 10,000 ין לטובת מונית. מדובר בשירות אדיר, רק שיש לו בעיה עיקרית: צריך להזמין מונית מראש ולעתים אפילו לילה קודם.
האוטובוסים שאוספים מהמלונות נוסעים לפעמים עם אדם אחד עד לתחנה המרכזית. אתה יכול לעמוד על המדרכה ולראות עשרות אוטובוסים עם נוסע בודד בפנים כי לא היו באותו רגע עוד עיתונאים שרצו לצאת מהמלון. לעומת זאת, כשמסתיימת תחרות מרכזית או כאשר טקס הפתיחה שלח אלפי עיתונאים החוצה, עלו על האוטובוסים עשרות עיתונאים מכל העולם עם צפיפות שגם בלי קורונה, היתה לא סימפטית.
פסטיבל או סקנדל
אזכור י"א חללי מינכן בטקס הפתיחה, מחווה מחוייבת של הוועד האולימפי אחרי הטבח לפני 49 שנים, עורר הרבה עניין כאן אצל התקשורת מכל העולם והעיתונאים מישראל הפכו להיות מרואיינים בנושא שהעסיק עיתונאים זרים רבים. הסיבה שזה קרה רק עכשיו, תחושת הסיפוק במשלחת הישראלית, כל זה עניין את העיתונאים מכל העולם שמתרכזים כמעט כל יום באותו MPC אימתני שאחרי שאתה לומד אותו, הוא כבר רחוק מלהיות מאיים ואפילו אפשר ליהנות מהגודל והעוצמה שלו.
אבל זה לא רק המקום היחיד בו העיתונאים מקבלים את כל התנאים כדי לייצר מכאן את הכתבות לכל העולם. במתקנים עצמם מקדישים אזורים גדולים לטובת עבודת התקשורת. חדרים גדולים ובהם עמדות קפה מתוחזקות ומטופלות, בקבוקי מים ולעתים גם כיבוד הם חלק מהסימנים שמלמדים עד כמה הוועד האולימפי הבינלאומי מחשיב את הסיקור ורוצה לוודא שלא יהיו תלונות לאלה שמגיעים מכל קצה בעולם כדי לכסות את האולימפיאדה. עד עכשיו אולם ההתעמלות היה הכי מפנק עם שוקולדים, בננות ועוגות במילוי ריבת תות וחמאת בוטנים. באולם הג'ודו, הניפון בודוקאן עד כמה שהוא מפואר ומיוחד, בקושי מצאנו בקבוקי מים או קפיטריה בה אפשר לקנות משהו.
ההתייחסות של התקשורת הישראלית לכל ספורטאי ולכל מדליה, שונה ממה שקורה במדינות אחרות כאן. כשאבישג סמברג עמדה לעלות למזרן לקרב על מדלית הארד בטאקוואנדו, נסעו כל העיתונאים למתקן המרוחק והיו היחידים ששאלו שאלות במסיבת העיתונאים. הזוכות בזהב ובכסף לא נשאלו שאלה אחת על ידי העיתונאים בני ארצן. רק סמברג עם מדלית הארד קיבלה התייחסות וסיקור מיוחד גם אחרי האירוע. אולי זה כי ישראל סופרת רק 10 מדליות בכל המשחקים האולימפיים עד כה ואולי כי אצלנו כמו תמיד כל עניין הוא בבחינת פסטיבל או סקנדל.