רוני דניאל לא היה אובייקטיבי. הוא היה לטובתנו

רוני דניאל פשוט היה הוא - אקזמפלאר מהסוג שכבר לא מייצרים יותר, תבנית נוף מולדתנו. אפשר להעמיס עליו את כל הקלישאות המאוסות של פעם, ללא חשש. במקרה של רוני - הכל נכון, הכל מדויק. בן כספית מספיד

  • רוני דניאל
  • חדשות 12
בן כספית
אם רוני דניאל עצמו היה צופה אתמול ברבע השעה הראשונה של המהדורה שהייתה ביתו במשך שנות דור, הוא היה שוטף אחר כך את וייסי (המנכ"ל) וסודרי (העורך הראשי) - כמו שלא שטפו אותם הרבה זמן

הקטע הוא שאם רוני דניאל עצמו היה צופה אתמול ברבע השעה הראשונה של המהדורה שהייתה ביתו במשך שנות דור, הוא היה שוטף אחר כך את וייסי (המנכ"ל) וסודרי (העורך הראשי) - כמו שלא שטפו אותם הרבה זמן. באמת, היה גוער בהם, מה אתם עושים עניין מכל דבר? אז היה איש ואיננו עוד. ביג דיל. תירגעו.

מה הפך אותו לאיש שנגע בלב של כולנו? מה מבדיל בינו לבין שאר הפרשנים המתקוטטים זה עם זה בשדות הקרב הנצחיים של התקשורת? איך יכול להיות שמתחריו בערוצים ובאתרים האחרים לא הצליחו להפסיק לבכות אתמול? מהו ה"דבר מה הנוסף" שהיה בו? לא, הוא לא היה הפרשן הכי טוב. הוא גם לא היה הכי בקי, רהוט, מתוחכם, מעמיק או מקורי. הוא פשוט היה הוא. והוא היה יחיד ומיוחד במינו.

עוד בוואלה!

קרן מרציאנו נפרדה בדמעות מרוני דניאל - בחדשות 13

לכתבה המלאה
היה שוטף את המנהלים על סיקור מותו. דניאל (צילום: צילום מסך, צילום מסך)

אנחנו לא אמורים להיות אובייקטיביים

אקזמפלאר מהסוג שכבר לא מייצרים יותר, פס ייצור שנסגר מזמן, כנראה בגלל הרווחיות המעטה. תבנית נוף מולדתנו, ישראל ההיא של פעם, הישירה, הבוטה, המחוספסת, הפטריוטית, החבר'מנית, האכפתניקית, שהייתה ואיננה עוד. אפשר להעמיס עליו את כל הקלישאות המאוסות של פעם, ללא חשש. במקרה של רוני, הכל נכון, הכל מדויק, הכל אורגינל מהניילונים.

הייתה בו תמצית מזוקקת של ישראל המקורית: קיבוץ ותל אביב. צבא ומחרשה. אריק אינשטיין ושוק התקווה. ביטחוניזם מובהק, אבל חתירה לשלום וצדק. הוא ייצג את התמימות שהייתה כאן פעם. את גודל הציפיות של דור המייסדים, את הימים שבהם פטריוטיות לא הייתה מילה גסה ואנשים לא ניסו לקבל כמה שיותר מהמדינה, אלא דווקא לתת לה. הוא לא חיפש שהמדינה תשרת אותו, תעניק לו או תגן עליו, אלא להפך: הוא נלחם כל חייו למענה והגן עליה עד נשימתו האחרונה. זה ניכר בכל מילה שאמר, בכל הערה שהעיר, בכל כאב לב שכאב.

לעיתונאים ישראלים החיים במדינה הנמצאת במצב מלחמה ותחת איום קיומי מתמיד יש דילמה מובנית. אצל הכתבים הצבאיים הדילמה הזו חדה במיוחד. איך אפשר לסקר את הצבא ונושאי הביטחון באובייקטיביות? ובכן, מה שהכי בלט בדמותו של רוני, שהתנשאה מעל כולנו, היא העובדה שהוא לא התיימר להיות אובייקטיבי. אני מודה שזה מה שהכי אהבתי אצלו.

לא, אנחנו לא אובייקטיביים. אנחנו לא אמורים להיות אובייקטיביים. אנחנו לא יכולים לסקר את מאבק הקיום שלנו כאן בשלווה קרירה ואקדמית. ומי שסימל את התפיסה הזו, שבה גם אני דוגל, היה רוני דניאל. הוא לא היה אובייקטיבי, הוא היה בעדנו. הוא היה שחקן נשמה בקבוצה שלנו. אצלו "חיילי צה"ל" הם חיילינו. כשמדווחים עליהם, טון הדיבור מתרכך, העיניים מצטעפות קלות. הם החיילים שלנו, הם הבנים והילדים שלנו, הם אנחנו. ואל לנו להתבייש בזה, אלא להפך: להתגאות גאווה גדולה.

זה לא הפריע לו להיות מגדלור יציב ומוצק בפרשת אלאור אזריה. וזה לא קשור לביקורת שצריך למתוח על קבלת החלטות, על התנהלות, על טעויות והחלטות שגויות, על מחדלים. זה הרבה מעבר לזה. כשאנחנו מדווחים על קרב, על פיגוע, על עימות, על מבצע, אנחנו לא אובייקטיביים. אנחנו לא יכולים ולא צריכים להיות אובייקטיביים. רוני נשא את חוסר האובייקטיביות הזו בגאון. הוא לא התבייש בפטריוטיות שלו. הוא לא הצניע את אהבתו לצה"ל, בכל מצב ומזג אוויר. בכל רגע מרגעי 73 שנותיו, ראו עליו את האהבה הגדולה שלו למקום הזה ולאנשים שיש בו, וזו בדיוק הסיבה שבגינה החזירו המקום הזה והאנשים שבו אהבה גדולה כל כך לרוני.

מגדלור יציב מול המחדל. אזריה (צילום: מעריב)

לקח הכל ללב

באותם ימים, לא תאמינו, עדיין לא פסעו בינינו מלאכי החבלה שמנסים לסכסך אותנו זה עם זה. כל ישראל הייתה ראשונה, שנייה ושלישית, כי כולנו ישבנו באותה סירה עם אותו גב לאותו קיר

הוא נולד בסך הכל כמה חודשים לפני המדינה, אבל התנהג כאילו הוא אבא שלה, המלאך המגן שלה. הוא לא נולד כאן, אבל התנהג כצבר מוחלט. וכך גם היה: קוצני ומאיים מבחוץ, מתוק ורך מבפנים. עלה מעיראק בגיל 3 עם אמו, לאחר שהתייתם מאביו בגיל חודשיים. היישר לקיבוץ מעוז חיים, שהפך לבית החם והמחבק של האלמנה והפעוט, ומשם הדרך למסלול הפיקוד והלחימה בצה"ל הייתה טבעית.

באותם ימים, לא תאמינו, עדיין לא פסעו בינינו מלאכי החבלה שמנסים לסכסך אותנו זה עם זה. כל ישראל הייתה ראשונה, שנייה ושלישית, כי כולנו ישבנו באותה סירה עם אותו גב לאותו קיר. עד יומו האחרון לא היה דבר שתיעב יותר מאותם סכסכנים, מהשיסוי והליבוי והשימוש בבעיות החברתיות הלא פשוטות שיש לנו כאן כמנופים פוליטיים עלובים ומעליבים.

עכשיו מנסה כת מתנגדי החיסונים להסביר שרוני דניאל נפטר כתוצאה מסיבוך הקשור בחיסון נגד קורונה. מזלם שהוא כבר לא כאן. רוני דניאל עישן כמו קטר, אכל הרבה, סבל מלא מעט בעיות רפואיות, ובעיקר לקח הכל ללב. היה לו לב ענק, גדול יותר מבלומפילד, אבל גם ליכולת הנשיאה שלו היה גבול. בשנים האחרונות נהג להתקשר אליי בכל פעם שמשהו עצבן אותו. זה קרה יותר ויותר. אחר כך התחיל לשדר אצלנו ברדיו 103FM, בהתחלה ב"קבינט הביטחוני" עם אלון בן דוד ויואב לימור, ואחר כך כמחליף הקבוע של נתן זהבי בשיחות עם מאזינים בימי חמישי.

בתוכנית הזו, הוא היה רוני במיטבו. הנשמה הענקית שלו בקעה מכל תו, אות וגערה שגער במאזינים מעומק הלב. מי שהאזין לו מנסה להטיף לשומעיו על ציונות אמיתית, על אהבת הארץ, על ההתיישבות העובדת, על היושרה והערכים שאמורים לאחד אותנו כאן לעם אחד, הבין עד כמה לוקח רוני ללב מה שקורה כאן בישראל האהובה שלו בשנים האחרונות.

הוא הלך מאיתנו זקוף. השאיר הרבה טעם של עוד. הוא יושב עכשיו עם החברים שלו אריק איינשטיין ועלי מוהר אי שם, משחזרים את תל אביב, גדות הירקון, 2021. שותים קפה שחור, רוני עם סיגריה, מנגב חומוס, מקטר על המצב, משתעל קצת ומסיים בטפיחה רוני דניאלית על הגב של אריק איינשטיין, שמפרקת לו את הצורה, ושניהם מסיימים ב"הפועל שוב הפסידה". הפעם, זה לא רק הפועל. כולנו הפסדנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully