שבוע לפני מותו נפגשנו כמה חברים בשעת ערב מאוחרת. דברנו כפי שמדברים אנשים מבוגרים - פחות על עצמנו ויותר על המדינה, שהייתה או צריכה הייתה להיות, על ההווה ועל העתיד המדאיג. רוני היה הדובר המרכזי. לא הגרעין האירני, הוא אמר, לא מפעלי הדיוק של חיזבאללה ולא חמאס - מה שמאיים עלינו זו הקריסה הפנימית, הערכים שנעלמו, הפילוג, הפוליטיקה המופקרת. החבר'ה היו מרותקים. אחד מהנוכחים היה רופא ידוע, שפגש ברוני לראשונה בחייו. שמע, הוא אמר לי, זה לא רוני מהטלוויזיה. ועוד אמר: התבוננתי איך הוא קם מהכיסא ואיך הוא מתקשה להניע את הרגליים, הוא לא בריא.
רוני מהטלוויזיה? כשמרימים מסך, לא בין הדמות מהמסך לבין האדם עצמו - אלא בין התדמית של האדם במציאות לבין האדם עצמו - אז מתחיל הסיפור. הוא היה ביטחוניסט, אקטיביסט, שש אלי הדק, אביר הכניסה הקרקעית. אבל הסיפור האמיתי שלו הכיל כאב חי על הבן המת, התלבטויות, היסוסים, חרטות, סליחות, חוסר בטחון בתוך בטחון, כל מה שמתכנס ל"מורכבות אנושית".
בערב ההוא שאלו אותו על דבריו על סרן ת'. הוא אמר, שדבריו היו מדויקים אך אולי לא היה צריך לומר אותם. הרמטכ"ל אמר את דברו בקול גדול. משפחתו של סרן ת' התראיינה וביטאה כאב גדול. כל תוספת שהיא מערערת את המשקולות. רוני ידע לתקוף וידע לסגת. ידע לפגוע וידע להצטער וידע להתנצל.
אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה. לאחר מותו היו שניסו למשוך אותו ימינה והיו שניסו שמאלה. בראשית שנות השמונים על גבעה בשומרון הוא הפגין נגד הקמת אלון-מורה (!).
מרדן ממושמע
לפני כשני עשורים נפגשנו בערוץ 2, ומאז חלקנו חדר, הוא, אני, הסיגריות והמשאף. הוויכוחים בינינו היו סביב מלחמות. הוא היה בעד כניסות קרקעיות ואני בעד הפסקת הלחימה. כשהתפרסם דו"ח וינוגרד על לבנון השנייה, שאימץ את תפישתו, אמרתי שהדו"ח כתוב בשפה "דניאלית". מאז, בכל מבצע, "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות", היה עוקץ אותי: תזכיר לי באיזו שפה היה כתוב דו"ח וינוגרד?
ערב אחד ב"צוק איתן" הוא שידר מגבול עזה ואני ליד הקריה. ימ"ר ת"א חילץ אותי המפגינים-הפורעים. הוא טילפן ואמר: אם הייתי לידך הייתי מורח אותם על הכביש (!) הוא שאל: מה בדיוק אמרת שהרגיז אותם? אמרתי שצריך לסיים את הלחימה שבמילא תסתיים בנסיגה ישראלית חד צדדית תחת אש. אם כך, הוא אמר, הם צודקים...
לפני אולפן ששי הוא היה מסתובב על המדשאה מדבר עם עצמו בחמת זעם ומתרגל בזעף מה יגיד בפאנל לדנה וייס, לרינה מצליח, לערד ניר. הייתי אומר לו: רוני, אתה מתאמן באש חיה על מטרת-דמות, אבל בשידור לא עם אש חיה, מדובר בכוחותינו.
את היושר והישירות הביא מהמשק. את המשמעת והצייתנות מהצבא. הוא היה מרדן אך מרדן ממושמע. היה לו רספקט להיררכיה. הוא זכר שבמערכת רון ירון עורך אולפ"ש, מעליו גיא סודרי ומעליו אבי ויס.
אנשים אומרים שכואב שהוא מת לבד. נדמה לי שכולנו מתים לבד. מי שמאמין באלוהים מת עם אלוהים יד ביד. קלישאות הן אמירות חבוטות, שחוקות, לכן לא נאה להשתמש בהן. ועדיין צריך להודות שהן שורדות לאורך שנים. ישנה קלישאה האומרת: תהיה אתה עצמך - כל האחרים כבר תפוסים. רוני היה הוא עצמו. כך הוא חי וכך הוא מת.