משהו שם אקו"ם לגמרי: למה מונעים מאמנים להרוויח מסרטונים ויראליים?

שאלתם את עצמכם פעם למה כמעט כל הסרטונים שמתנגנים לנו בפיד נשמעים כל-כך דומים? את כולם מלווה נעימת רקע גנרית בגרסאות שונות, שלא מוסיפה שום רגש שמוזיקה אמורה להעניק ליצירה. היא פשוט מונחת שם כדי למנוע את המבוכה שבשתיקה.

אבל למה בעצם סרטוני רשת לא כוללים שירים ישראליים מוכרים שכולם אוהבים? ואיך זה שבעולם בו כל האמנים והלהקות נמצאים במרחק קליק אחד מאיתנו, חברות הפקה ויוצרים בוחרים משום מה שוב ושוב באופציה המשעממת? התשובה לתעלומה הזאת נמצאת דווקא בידי אקו"ם, הארגון שאמור לדאוג לאמנים הישראלים, לקדם את הפצת המוזיקה שלהם ולדאוג להכניס מדי פעם פרוטה לכיסם. אבל נדמה שבאקו"ם עוד לא התעדכנו בחדשות מהעשור הקודם. יוצר וידאו או חברת הפקה שמבקשים לשלב שיר ישראלי בסרטון ופונים לאקו"ם נתקלים בשתי בטונדות שחוסמות את הדרך באופן מעורר תמיהה.

1. קודם כל - נגישות: באתר אקו"ם אין שום אפשרות דיגיטלית לרכוש זכויות לשיר. מוזר, לא? מה יכול להיות יותר פשוט מזה: בוחרים שיר, מקבלים מחיר, מכניסים כרטיס אשראי והופ - הקובץ אצלכם. ממש כמו שהכול עובד היום בשאר האינטרנט. במקום זה, אתה מתבקש לדבר עם סוכן בשר-ודם ולנהל מו"מ על הכסף. למה אין מחירון? איפה השקיפות?

2. והעיקר - המחיר: מילא לדבר עם סוכן (בטלפון, אפילו לא בווטסאפ), אבל שום דבר לא מכין אותך למכת הקרטה בצוואר כשהוא אומר כמה כסף הוא רוצה. במקום לתת זכויות שימוש לשירים בסרטוני רשת תמורת כמה מאות או אלפי שקלים בודדים - סכום שמרבית היוצרים יכולים לעמוד בו - נציגי אקו"ם נוקבים בסכומים דמיוניים שאיש כמעט לא מוכן לשלם. בשיחה האחרונה שלנו עם נציג, הוא הבהיר שהשיר "בשנה הבאה" יעלה "מינימום 20 אלף שקלים" לשימוש בודד. כן, שמעתם נכון.

המחירים שאקו"ם דורשים מתאימים בעיקר לתקציבי פרסומות טלוויזיה, אבל ממש לא סכום שיוצרי רשת יכולים לעמוד בו - ולכן היוצרים דלי התקציב (מכמה אלפים עד כמה עשרות אלפי שקלים לסרטון) נוהרים לאתרים כמו אודיו-ג'אנגל שמציעים שירים גנריים ודי מבאסים בכמה עשרות דולרים.

מצבם הכלכלי של האמנים הישראלים כיום (אלא אם אתה עומר אדם או שלמה ארצי) אינו מהמזהירים. עיקר הכנסותיהם מגיע מהופעות (כשאין סגר), מהשמעות ברדיו ומפלטפורמות דיגיטליות כמו ספוטיפיי ואפל - שלא ידועות כנדיבות במיוחד בתמלוגים. אמן שהצליח למכור שיר בעשרות אלפי שקלים לפרסומת הוא בר-מזל, אבל כמה כאלה כבר יש?

והקטע המבאס הוא שזה ממש לא חייב להיות ככה. תארו לעצמכם שהאמנים הישראלים יוכלו להתפרנס גם מעשרות סרטוני התוכן שעולים מדי יום לרשתות החברתיות: בווטסאפ ובטלגרם, ביוטיוב, בפייסבוק, בלינקדאין, באינטסגרם. החשבון כל-כך פשוט: אף יוצר תוכן לא ישלם 20 אלף שקל (ויותר) לשיר עבור סרטון אחד, אבל אולי עשרה יסכימו לשלם 2,000 שקלים (ואפילו יותר) לשימוש בשיר מקורי. עם הזמן המגמה הזאת תהפוך לסטנדרט בתעשייה ו"הכסף הקטן" יתחיל לזרום, אולי אפילו חלילה להצטבר בכיסי האמנים.

אפשר גם להבין את אקו"ם. הם רואים את עצמם כגוף שתפקידו לנהל מו"מ קשוח עבור האמנים. אלא שבפועל הוא דוחק אותם מחוץ לתחום עם תקציבים שלא מתאימים לתוכן באינטרנט - בו מתרחשת עיקר הפעילות כיום - ובכך מונע מהם בפועל הכנסה.

כל מה שאקו"ם צריכים זה לדלג למאה ה-21 ולהקים פלטפורמה דיגיטלית אוטומטית בה ניתן יהיה לרכוש זכויות לשירים (כמובן רק לאמנים שחפצים בכך, ואני בטוח שיהיו אלפים כאלה). בלי סוכנים, בלי שיחות טלפון ובלי חסמים מיותרים. כולם ירוויחו: האמנים יזכו בהכנסה נוספת, הצופים יקבלו סרטונים טובים יותר עם פסקול של מוזיקה ישראלית, וגם אקו"ם יוכלו להתפנות למשימות אחרות שאינן ניהול שיחות מו"מ בסגנון שוק הכרמל עם יוצרי וידאו ברשת.

או במילים אחרות: במקום לחפש לקוח פראייר אחד לעשות עליו מכה, תתחילו להזרים כסף לאמנים. נכון, זה ג'ונגל שם בחוץ, אבל זאת לא סיבה שרק אודיו ג'אנגל ירוויחו.

* הכותב הוא משנה למנכ"ל סוכנות התוכן פבלישרז.