עשרות אזרחים קיבלו אתמול (רביעי) הודעה לדואר האלקטרוני שלהם עם תגובת הרשות השנייה לתלונות שהגישו כנגד הפרשן והפאנליסט של ערוץ 14 איתמר פליישמן שאמר "הערבים שכחו את הנכבה וצריך להזכיר להם אותה. אם הם ימשיכו לרצוח את הנשים שלנו והילדים שלנו התחנה הבאה שלהם תהיה מעבר לגבול" .
הטענה של הרשות השנייה כי הדברים שלו מוגנים על ידי חופש הביטוי וכי הוא הבהיר את כוונתו ברשתות החברתיות, היא למעשה הבעת תמיכה של המדינה בדברים שנאמרו וחוסר מענה הולם לתלונות הציבור ולפגיעה ברגשותיו. מבחינת הצופים הדברים של פליישמן הם בוודאי הסתה ואפילו קריאה לאלימות כנגד החברה הערבית בישראל שכידוע היא חמישית מאזרחי המדינה. מן הראוי היה לדרוש ממנו התנצלות פומבית על דבריו באותו מקום בו נאמרו - ולא להסתפק בהבהרה ברשתות כפי שהרשות טענה שהיתה, ואף לקרוא להשעייתו - אך בכל זאת מדובר בעיתונאי יהודי אז מה הסיכוי שזה יקרה.
מעבר לכך, גם "ההבהרה" ששודרה לאחר הסערה שדבריו עוררו, התייחסה למשתתפים בהפגנות בחודש מאי, שהביעו הזדהות עם התושבים הפלסטינים בירושלים המזרחית, על רקע פינוי משפחות בשייח ג'ראח ופגיעה בחופש הפולחן במסגד אל אקצא. הנסיון לסמן את כולם כמחבלים היא בעצמה המשך ישיר לדברי ההסתה שנאמרו בשידור הישיר. זאת אינה הפעם הראשונה בה חופש הביטוי הוא זכות השמורה לצד אחד בלבד במפה הפוליטית, כאשר הקול והזכות של האזרחים הפלסטינים מודרים או מותקפים כשהם קוראים תיגר על הממסד והנרטיב ציוני.
אכיפה בררנית בתקשורת
בפעם הקודמת קמה סערה בעקבות דיווח של כתב חברת החדשות 12 פוראת נסאר שבאחד מדיווחיו כינה את העיר נתניה בשמה הפלסטיני "אום חאלד". הדבר היחיד המעודד היה בגיבוי שקיבל באותה סיטואציה מהמנהלים שלו בעצם זה שלא נקטו שם צעד נגדו לאחר סערת אנשי הימין על אף הפרסום שחצה את כלי התקשורת בימין מערוץ 7 עד 14 ומחאת צייצני הימין. כך גם היה כאשר המגיש ראמי יונס שמגיש את הגרסה בערבית של "מהצד השני" שעולה בתאגיד השידור בערבית ובכתוביות בעברית בתאגיד הוחלט להוריד את פרסום פרקי התוכנית בכאן 11 לאחר לחץ של תנועת אם תרצו יחד לאחר שהובילה קמפיין נגד ראמי על הדעות האישיות שלו שלא קשורות בשום צורה בתוכנית וחשיבותה שדווקא באה כדי להנכיח את הסיפורים המעניינים של החברה הערבית במסך של החברה הישראלית.
אך המקרה הכי בולט של אכיפה בררנית היה סביב התמיכה של עיתונאים בקמפיינים של נתניהו. העיתונאי אראל סגל שר יחד עם ראש הממשלה לשעבר "שבחי ירושלים" בקליפ בחירות ויראלי. על אף השעייתו הזמנית מתאגיד השידור בעקבות השתתפותוו בקמפיין בחירות עם ראש מפלגה הוא חזר לעבודה באפן רגיל. כשהיה מדובר בעיתונאית ערביה התגובה היתה שונה לגמרי - לוסי אהריש פוטרה מעבודתה באותו תאגיד שידור רק שבוע לאחר שהתחילה לעבוד שם, בעקבות הנחיית הפגנה וירטואלית של ארגון דרכנו למען הדמוקרטיה בהשתתפות בכירי מערכת הבטחון לשעבר וללא פוליטיקאים או מתמודדים ברשימות לכנסת.
מנכבה להזדמנות
בדבריו בערוץ 14 פליישמן שמותח קו ישר בין העבר והעתיד באמצעות האיום בגירוש, או בהצדקת הגירוש הבא. האיום בנכבה שנייה היא תג המחיר שמוצמד להכרה בנכבה הראשונה, אותה נכבה שהימין לרוב מכחיש את עצם קיומה. לאיום הזה בנכבה אין תאריך תפוגה. הוא ימשיך וילווה את הפלסטינים וירחף מעל ראשם כמו חרב דמוקלס כל עוד הם חיים ונושמים. תאריך התפוגה היחיד שמוצמד לאיום הוא הקטסטרופה. הגיע הזמן שגם העיתונאים בימין יבינו שההכרה של ישראל בנכבה היא ההזדמנות שמתוכה יצמח דיון שימנע את הנכבה השנייה. על כל זה הרשות השנייה או מי מטעם ערוץ 14 לא ראו לנכון להיות חומת מגן על הדמוקרטיה והאתיקה העיתונאית, אם יש כזה בתקשורת הישראלית.
למרות התגובה המאכזבת והצפויה של נציגי הממסד ברשות השנייה, המאבק שאני שותף לו לייצוג האזרחים הערבים בתוך התקשורת העברית ימשיך. אנחנו לא נוותר ונדרוש מהרשות השנייה לתת מענה והכרה גם לצופים ולצרכני התקשורת הערבים בישראל, מגיע לנו שידור ציבורי ומסחרי שלא מתבסס על דעות קדומות או הסתה ונותן לנו סיקור הוגן ושוויוני.
ינאל ג'בארין הוא רכז פרויקט ייצוג האזרחים הערבים בתקשורת במחלקה לחברה משותפת של עמותת סיכוי-אופוק.