בשבועות האחרונים רעדה המדינה על שלל מערכותיה - המשפטית, הפוליטית, המשטרתית והתקשורתית לאחר תחקיר מקיף של תומר גנון שפורסם בכלכליסט וחשף את השימוש הנרחב שהמשטרה עושה בתוכנת המעקב פגסוס בחקירות שונות נגד פעילי מחאה וראשי רשויות יהודים.
התחקיר הוביל לשאלות רבות וגרסאות שונות מצד המשטרה ופתח את כל המהדורות' תכניות האקטואליה ושערי העיתונים. אך בכל שלבי הסיקור והדיון הציבורי היה ברור כי מדובר בדיון של יהודים בלבד. הפאנלים לא כללו אף דובר ערבי כל השבוע. ראינו שם אנשי הייטק וסייבר, פוליטיקאים, מומחים ופעילי מחאה - כולם יהודים. את הערבים - שמורגלים במעקבים והטרדות משטרתיות הרבה לפני הפרשה הזאת - אף אחד לא חשב להזמין.
רק בשבוע שעבר פעילים ערבים מחיפה, נצרת ויפו זומנו לחקירה רק כי לקחו חלק באירועי מחאה למען הבדואים בנגב ונגד מעצר מנהלי של אסירים ביטחוניים. אחת הפעילות רנא בשארה כתבה בפוסט בפייסבוק על החקירה שעברה עליה לפני שבוע: "הוזמנתי לחקירה בלי שום התראה או מידע על מה אני אמורה להיחקר, החקירה שלי בזמן שהכיבוש פועל בכל מקום להמשיך את מדיניות הטיהור האתני בנגב ובשיח ג'ראח נועדה להבהיר לפעילים שהם תחת מעקב בכל פעילות פוליטית שלהם וללחוץ עליך להיות משת"פ של הממסד". הסיפור שלה כמו של עשרות פעילים ואזרחים ערבים שנתונים למעקב ממסדי לא הופיעו בתקשורת, סיפורים אלא נבלעו תחת החדשות המרעישות יותר על המעקב אחר יהודים, שלרגע אחד מבינים מה זה אומר להיות ערבי בישראל.
סיקור פרשת NSO והמשטרה חושף את הצביעות, הגזענות ומדיניות ההדרה של התקשורת המרכזית בעברית כלפי האזרחים הערבים.
החברה הערבית מוצגת כ"בעיה ביטחונית"
כשעוקבים אחרי פעילי בלפור והדגלים השחורים זה בכותרת הראשית. כשעוקבים אחרי פעילים בנצרת ויפו זה לא מעניין אף אחד. תפקידה של התקשורת הוא להביא לידיעת הציבור הרחב כל מעשה שהוא מנוגד לחוק ולחשוף שימוש לרעה באמצעים ביטחוניים כאלה. כי הרי אין הבדל בין פעילי בלפור ופעילי נצרת או יפו, למעט השתייכותם הלאומית. התקשורת לא ביקרה את הכנסת גורמי השב"כ ואמצעיו הקיצוניים כלפי קבוצת מיעוט במדינה, מה שמעצים את החשש לפגיעה בזכויות הפרט. נוסף על כך, הדבר מעביר מסר פסול בהקשר לחברה הערבית ומציגה כ"בעיה ביטחונית" ובכך גם משפיע לרעה על פתרון הבעיה, על כל מורכבותה. בעם הפשיעה בחברה הערבית והדיון הציבורי שהיה לא מתקרב לגודל הסיקור התקשורתי בשבועיים האחרונים. הפעם התקשורת מעלימה עין מ-20% מאזרחי המדינה למרות שלל ההיבטים והזוויות שאפשר לסקר בהן את השימוש בתוכנת המעקב והשלכותיה על החברה הערבית.
פרשת הריגול במשטרה תישאר איתנו עוד זמן רב. יש לתקשורת הזדמנות לתקן את הסיקור המעוות ולהיות הגורם שמבקר את עבודת הממשלה וגורמי אכיפת החוק ומעלה לסדר היום את הנושא - גם מנקודת מבטם של האזרחים הערבים. כדי שזה יקרה צריך להכניס לדיון בתקשורת גם את החברה הערבית והאזרחים הערבים ולשאול שאלות קשות שמטרידות גם אותם. זכויות אזרח, פרטיות ושמירה על החוק הם אינטרס של כל אזרחי המדינה - לא עניין ליהודים בלבד!
הכותב הוא רכז פרויקט ייצוג האזרחים הערבים בתקשורת במחלקה לחברה משותפת של עמותת סיכוי-אופוק.