יצאתי בטיסת בזק עם צוות חילוץ ישראלי שנחת בזירת מלחמה - גבול אוקראינה-פולין. אחרי שעות ארוכות בדרכים הגענו לעיירה מדיקה. בחרנו במעבר הגבול הזה דווקא כי ידענו ששם נפגוש את זרם הפליטים הבלתי פוסק ונאתר את הישראלים. ראינו כמשימתנו להיות שם בשביל אלה שברחו מהתופת ומחפשים להם מוצא. ישראלים ויהודים ראשית. כשהגענו נגלה לפני עינינו פיגוע סוציאלי. בקור מקפיא של מינוס חמש מעלות, מצאנו אלפי נשים וילדים שאיבדו את ביתם וכל רכושם חוצים את הגבול אל הלא נודע. הגענו חמושים במזון, בציוד חורף לחלוקה ובחיבוק חם (מצרך נדיר בימי הקורונה הנשכחים), אבל למראות הקשים שנגלו לנגד עינינו לא היינו מוכנים.
במלחמת העולם השנייה התקשורת הייתה דלה וכפופה עוד יותר מהיום לאינטרסים מדינתיים. אומרים שהעולם העלים עין מהשואה שביצעו הגרמנים, ממשבר הפליטות של מלחמת העולם השנייה. והאמת היא שפשוט אז היה הרבה יותר קשה לדעת מה קורה בשטחים בשליטת הגרמנים. פוטין של היום נוקט בטקטיקה תקשורתית דומה. באמצעות צנזורה והשתקה, וחסימה של הרשתות החברתיות הוא משתק את אמצעי העברת המידע המודרניים ומייצר מציאות של הסתמכות עיתונאית אך ורק על מקורות ממשלתיים.
אבל למזלנו המציאות מאז השתנתה רבות, ותודות לגיבורי תקשורת מודרנית כמו זלנסקי אנחנו יודעים שהאוקראינים אינם גמורים ולא יגמרו בקרוב. הוא מצליח להחיות את הסיפורים התנכיים שגדלנו עליהם, את מיתוס מצדה ודויד המלך שניצח באבן את גוליית הפלישתי.
כפי שזלנסקי נלחם בניסיון הרוסי לשלוט בזרם התודעה הקולקטיבי, כך אנו בחזית אוקראינה-פולין הבאנו לתודעה התקשורתית את משבר הפליטים שנרקם מול עינינו. כן, זו חזית, למרות שאין בה מלחמת נשקים, כי עדיין יש בה מלחמה על חיים ומוות. חיים ומוות של אנשים ללא מחסה או מזון בכפור של צפון-מזרח אירופה בחורף. מלחמה שאינה עקובה מדם אבל חשובה לא פחות, שכן חיי אדם עודם על הפרק. אט-אט ראינו עוד ועוד כלי תקשורת ישראלים ובינלאומיים מגיעים לסקר את משבר הפליטים.
אינסוף תמונות וסיפורים שפותחים את המהדורות ומוצגים בשערי העיתונים ברחבי העולם עם אזהרה ברורה שזו אחריות עולמית לדאוג לחייהם של אלה שברחו מאזורי הלחימה, לספק להם מחסה ומזון. ועם הסיקור - מגיע גם הלחץ הציבורי על הממשלות.
במלחמה הזו העיתונאים מגלמים תפקיד משמעותי, בדיוק את התפקיד שפוטין מנסה למנוע מהם. הם שמים זרקור על אלה שנזקקים לסיוע, ופותחים עבורם מסדרון הומניטרי. הקרב הנרטיבי נמשך, לצד הקרב הפיזי ובטח גם אחריו, ובמקרה הזה הסיקור התקשורתי מתגלה ככמעט ולא פחות חשוב מהפעלת האש בחזית.
במשך שנתיים העולם שיתף פעולה במאבק בקורונה בתרופות וחיסונים כדי להציל חיי אדם. איך קרה שברגע אחד שוב אבד הערך לחיי אדם ובני אדם חזרו להכחיד אחד את השני והעולם המערבי אדיש לכך?
הכותב הנו חבר במשלחת פספורטכארד לגבול אוקראינה, וחבר הנהלת משרד יחסי הציבור בן חורין אלכסנדרוביץ.