התקשורת הישראלית מתקשה לרכוש את אמון הציבור, אפילו בתקופה של גל טרור. במקום לחזק את החוסן של הציבור כאשר מתרחשים אירועי טרור קשים, היא נגררת לשידורים חיים ללא בקרה וריסון ובכך נותנת רוח גבית לטרור, נוטה להעצים את האפקט של האירועים, זורעת בהלה ופחד, ולעיתים אפילו נגררת לשידור תכנים שיש בהם הסתה של הציבור הישראלי.
אלה דברים קשים, אבל צריכים לומר אותם בגלוי. דרך הסיקור שנבחרה בשנים האחרונות לאירועי טרור (ולצערנו במידה רבה גם בשידורים על התפרצות גלי הקורונה ואפילו בשידורים על המלחמה באוקראינה) היא של גירוי הרגשות, הסתה, ופטפטת אינסופית באולפנים פתוחים וריקים מתוכן, וזאת במקום דיווח ענייני, מדויק ואמין על האירועים.
הציבור הישראלי הוא חולה אקטואליה, שלא לומר מכור לריגושים האלה. כאשר מתרחשים אירועים חריגים וקשים, ודאי כאלה הנוגעים לבטחונו, הוא נצמד למסך, צמא לדיווחים, מזריק לורידים את אנשי הביטחון הבכירים שמפטפטים באולפנים בלי לדעת דבר על הנעשה כיום בשטח.
האתגר של התקשורת האחראית הוא איך לתווך את המידע האמין והמדוייק ביותר לציבור, ולא איך להיכנע לצורך של המכורים, במנת הדרמה וההפחדה.
ניצחון לטרור
הכל מתחיל מהרגע שעולים לאוויר. ערוצי השידור שלנו ישר פונים לדיווחים מהשטח, עוד לפני שיודעים מה מתרחש, מנסים תוך כדי שידור לברר את הדברים. הצופים חווים יחד עם הכתבים והשדרים, את הבלבול והחרדה של אירוע מתגלגל, המצלמות מגיעות יחד עם החובשים של מד"א ושל ארגון הצלה, תמונות זוועה מגיעות ישר לסלון. זאת בניגוד לערכי יסוד של המקצוע, שדורש לברר, לדייק, לדווח באמינות, ובאופן ענייני.
אז נכון שהרשתות החברתיות כבר פעילות, ונכון שיש שמועות וסרטונים שמגיעים לרבים מקרב הציבור באמצעות הרשתות, והואטצאפ, אבל התקשורת המקצועית לא יכולה ולא צריכה להתחרות בשמועות ובהסתה שמתגלגלת ברשת, להפך, זה המקום אליו אנו צריכים לפנות כדי להרגיע, לקבל פרספקטיבה, מידע שנבדק, בלי סרטי אימה, בלי תמונות קשות של גופות מוטלות על הכביש, בלי קריאות של "מוות לערבים", בלי שיבוש מוחלט של החיים.
התגובה של אמצעי התקשורת נותנת דוגמא רעה מאוד לחוסן הלאומי שלנו. אנחנו מבוהלים, כמעט מתפרקים, מבטלים את סדר היום, מתרוצצים בחרדה בין הכתבים, שלא יודעים דבר, נותנים במה לקיצוניים ולמסיתים. הטרור מצליח באמצעות הדיווחים האלה להגיע לכל בית בישראל, ולעשות את מטרתו: לזרוע טרור ואימה. עוד רגע מבטלים את הלימודים, נכנסים לסגר, מציידים כל אזרח בנשק. מיד גם נותנים במה לאלה הקוראים לנפילת הממשלה. כאילו אפשר לתת מתנה גדולה יותר לטרור מאשר משבר פוליטי.
לדעת מתי לעצור
לצערנו התחרות החופשית בין הגופים המשדרים והאיכות המקצועית הפנימית של כלי התקשורת, והמחויבות שלהם לאתיקה לא מסוגלים ולא מצליחים לייצר את החוסן והאיכות הנדרשים בעת הזאת.
גל הטרור הוא לא רק ברחובות, אלא גם בלבבות, בתודעה של כולנו, וזאת מנוהלת ומושפעת בעיקר מערוצי השידור המרכזיים שלנו.
כאשר מתרחש אירוע קשה כמו פיגוע טרור. יש לעצור את השידור, לדווח שהוא מתרחש, ושאנו במערכת אוספים מידע. רק כאשר יודעים פרטים מאומתים ניתן וצריך לדווח באופן ענייני ותמציתי. אם צריך עושים מבזקים מידי שעה כדי לעדכן וליידע את הציבור, או להעביר מסרים חשובים.
המסר החשוב ביותר של התקשורת בעת כזאת הוא להיות רגועים, לחזור לשגרה, גם בלוח השידורים. אסור לתת לטרור לנצח אותנו בתוך הבתים, באולפנים, ובתודעה שלנו.
ד"ר עמית לביא דינור וד"ר יובל קרניאל הם המחברים של הספר "אמון הציבור - השתקפותו בתקשורת ובפוליטיקה" שיצא לאור לאחרונה בהוצאת רסלינג. לביא דינור היא דיקן בית הספר לתקשורת באוניברסיטת רייכמן, וקרניאל הוא מרצה בכיר בבית הספר.