בימים אלו מציין תאגיד השידור חמש שנים לשידוריו. הזדמנות לברך ולקוות שאחריתו לא תהיה כמו זו של רשות השידור שעל חורבותיה קם. הזמן הזה הוא גם חשבון נפש על מה שהתרחש ברוממה והביא לסגירת הרשות שפעלה מאז קום המדינה והיתה אחד מסמליה, לטוב ולרע.
באנו לעבוד שם כי אהבנו את עולם השידורים ברדיו ובטלוויזיה. היו לנו מנהלים טובים יותר, טובים פחות, והיו גם גרועים ואף מושחתים שדירדרו את השידור הציבורי, השחיתו כל חלקה, ויצרו תרבות ארגונית פסולה, דברי המשנה ליועמ"ש דאז אבי ליכט. המאבק האישי שניהלתי אני הסתיים הרבה אחרי שנסגרה הרשות בפיצויים נדיבים שקיבלתי. המקרה שלי לא העיקר.
אחרי חקירה מאומצת הוגשו לפרקליטות מחוז ירושלים המלצות המשטרה להעמיד לדין חמישה מבכירי רשות השידור לשעבר, בהם המנכ"ל, עוזרו, מנהל התכניות ואחרים. הנושא גם סוקר בהרחבה על ידי כמה עיתונאים בכירים.
למרבה הצער החליטה הפרקליטות לסגור את התיק, סגירה גורפת לכולם. הוכינו בתדהמה. אין לי מילה אחרת. חלקנו מכירים את חומר הראיות לפחות בכמה מהמקרים, אין מצב שלא היתה עילה להעמדה לדין והרשעה באשמות שוחד, גניבה, מירמה, הפרת אמונים, מעילה בכספי ציבור, רישום כוזב, הטיית מכרזים והעדפת מקורבים. החבורה הזאת שלטה בתקציב רשות השידור עוד מימי המנכ"ל בראל, ובסך הכל שמונה שנים, חוללה מינויים הזויים בכל הרמות וחלוקת תקציבים מפוקפקת של מיליארדים.
בית ספר מדהים ועצוב לאופי האדם
התחקירים מדברים עד היום בעד עצמם, כמו גם דוחות של מבקר המדינה, הפרקליטות, נציבות שירות המדינה ומספר פסקי דין, כמה מהם בערכאות בג"צ. שקלנו לערער לבג"צ ולצעוק: לא ייתכן שאירוע כזה עובר ללא העמדה מהדהדת לדין שהיתה חושפת מה בדיוק התרחש.. חוסר עניין ציבורי, אמרו לנו.
ברמה האישית, חוויית רשות השידור היתה עבור רבים וטובים בית ספר מדהים ועצוב לאופי האדם. היו שם גילויי מקצועיות בתנאים קשים, סולידריות ואנושיות, איכפתיות והכלה, ולעומתם היה שובר לב לראות כמה מחברינו שנים רבות מאבדים צלם אדם, לא פחות, מקבלים תפקידים ניהוליים או מערכתיים תמורת כניעה מוחלטת והתפרקות מערכים עיתונאיים ואתיקה בסיסית, מקצועית ואישית.
במיוחד אחדים שהתמנו למנהלים בדרגי ביניים ורדו בעובדים ותיקים ומסורים משום שלא באו להם או לאלו מעליהם טוב בעין. הדברים באו לידי ביטוי בהשעייה שרירותית מתכניות שערכו והגישו, סילוק מתפקידים, ניסיונות לנטרל, לייאש, לגרום לאנשים לרצות ללכת, לפגוע בשכר, בתנאים, מה לא, לעודד הלשנה ובדיות ולהתנהג בנבזות למי שהיו פעם חברים. מצטער על ההשוואה, לעיתים זה הזכיר התנהגות בתקופות אפלות בהיסטוריה.
עדיין מדגדג להוציא את הסיפורים החוצה עם שמות וכתובות, הם רשומים ומתועדים ברמה של יום ושעה, אבל בשביל מה. מה זה יעזור כיום. מה זה ייתן חוץ מנקמה של רגע. חמש שנים אחרי, המשכנו בחיינו, מי יותר מי פחות, אבל התחושה העמומה הזאת, החמוצה, הכואבת, לא מרפה.
בימים של ביקורת הנשמעת על מערכת המשפט בישראל, חשוב לאמר, אותנו הם איבדו כשמנהלי רשות השידור המודחים והחשודים בפלילים המשיכו בחייהם כאילו כלום לא אירע, במקום לתת את הדין על הרס מוסד מפואר ושדידת אוצרותיו, עד כי באו אל קיצם.