יש לא מעט עיתונאים שמצאו את עצמם בוקר אחד נתבעים בגין לשון הרע לאחר שפרסמו ידיעה עיתונאית. נדירים יותר המקרים שבהם דווקא העיתונאי הוא זה שתובע אחר, בטענה שדיבתו הוצאה על-ידי אחד ממושאי פרסומו.
זה הסיפור בעניינם של עורך-הדין דב הירש (ששמו מוכר יותר בקשר ל'פרשת הצוללות', בה היה חשוד עד שהחליטה הפרקליטות לסגור את התיק נגדו) והעיתונאי הוותיק וחוקר השואה איתמר לוין מאתר "ניוז 1".
הכול החל כאשר פרסם לוין ידיעה על תביעת דיבה אחרת, בה שימש הירש כנתבע. בסיומו של אותו הליך, חויב הירש בפיצויים והוצאות בסך כולל של 145 אלף שקל לטובת התובע, שטען שהירש פרסם סדרת פרסומים קשים ופוגעניים כדי להתנכל לו ולאביו, שכללו בין היתר פרסום תמונות בעירום כמעט מלא.
לאחר שלוין פרסם את הידיעה תחת הכותרת "עו"ד הכפיש - ושיקר בביהמ"ש", וכלל בידיעה עצמה ציטוטים מתוך פסק-הדין לפיהם "עדותו של הירש הייתה מתפתלת, לא עקבית ולא מהימנה" - הגיש הירש תביעת לשון הרע וכן תביעה על הפרת זכויות יוצרים נגד לוין ו"ניוז1", שכבר הסתיימו בפסיקה על דרך הפשרה, שבה נקבע כי לוין לא יפצה את הירש.
מסע ההכפשות של הירש, טען לוין בתביעתו, החל לאחר דיון מקדמי באותן תביעות שבהן הובהר להירש כי יקבל פיצוי נמוך - אם בכלל. או אז, פרסם הירש בדף הפייסבוק שלו 7 פרסומים שונים ביום אחד שבהם כונה לוין, בין היתר, "עיתונאי עלוב", "חסר השכלה", "שונא ישראל שאין לו בושה אפילו לפגוע בזכר הנספים בשואה", ו"בוגד". גם בימים שלאחר מכן המשיך הירש את פרסומיו נגד לוין, וכתב לו בין היתר "תתכונן לשבוע הקשה בחייך", כינה אותו "מכפיש שואה", איים כי הוא יביא לסוף הקריירה שלו, ועוד.
אם לא די בכך, הרי שלאחר שלא נענה למכתב ההתראה ששלח לו לוין, האחרון הגיש תביעת דיבה על סך 600 אלף שקל נגד הירש באמצעות עו"ד שלומי וינברג, מומחה לתביעות לשון הרע. אלא שתביעה זו גרמה להירש דווקא להחריף את הטון, ולהקים דפי פייסבוק ייעודיים בעניינו של לוין ואף אתר אינטרנט בשם "באים לעיתונאים: מי אתה איתמר לוין?!". בין השאר, טען הירש כי לוין הוא "מכפיש קורבנות שואה", "מטשטש את הגבול בין אמת לשקר", ועוד.
"דחף נחשול על מנת שיתמוטט על ראשו של התובע"
השופט אריאל צימרמן מבית-משפט השלום בתל-אביב (היום שופט בית המשפט הכלכלי בתל-אביב), קיבל את תביעת לוין, לאחר שביקר בחריפות את אופן התנהלותו של הירש בהליך אשר נמנע מלהתייחס קונקרטית לטענותיו של לוין ונהג בחוסר יסודיות משוועת; צימרמן דחה מכל וכול את טענת הירש כי יש להתייחס לפרסומיו נגד לוין כ"ביקורת ספרותית" על כתביו בעניין השואה.
"ברור כי ביחס לכל פרסום ופרסום (של הירש) שכל אחד מהם כולל גידוף, ביזוי והשפלה של לוין, יש משום לשון הרע", קבע השופט נחרצות. הוא דחה את ההגנות אליהן טען הירש בכלליות בלבד, וקבע ש"הגנת תום לב אינה עומדת להירש, ואפילו נמצא כי עמדה לו הגנה זו - היא נשללת נוכח תוכן הפרסומים, הרבים מספור וקשים מנשוא. אין להירש אפוא כל הגנה בלשון הרע". עוד קבע צימרמן כי מדובר "בשטף פרסומים רצופים של הנתבע, המתאחדים לבסוף כדי נחשול שאותו דחף על מנת שיתמוטט על ראשו של התובע".
צימרמן התייחס לפרסומים של הירש על רקע עבודתו העיתונאית של לוין וקבע כי מדובר ב"מסע נקם בתובע, עיתונאי אשר עשה את מלאכתו בדיווח על תוצאות הליך משפטי קודם, וכאשר נתיב תביעת לשון הרע נגד העיתונאי התברר לנתבע כנראה כבלתי מועיל, בחר לפתוח בהתקפות אישיות חריפות על התובע". צימרמן אף התייחס לחומרת ההאשמות בפרסומיו של הירש: "עוד יש לזכור כי שהנתבע עשה שימוש בביטויים חריפים עד מאד כלפי התובע, לרבות כינויו 'בוגד', האשים אותו בעבירות פליליות חמורות, וקבע כי עליו לשבת בכלא בשל פרסומיו. יש להתייחס לכך שהירש פעל לנסות לשבור את מטה לחמו של לוין, והכל כיוון שהלה עשה עבודתו כעיתונאי. יש לשים לב לכך שהירש פצח בהתקפה מרוכזת על לוין, פרסום רודף פרסום, המשיך בה שבועות, כאשר קיבל מכתב התראה - רק החריף את פעולותיו כפי שהכריז שיעשה, ואפילו לנוכח כתב התביעה לא חדל מלפרסם פרסומים בוטים על אודותיו של לוין משך חודשים ארוכים".
השופט ביקר באופן נוקב את התנהלותו של הירש, ופסק כי אין כל ספק שפרסומיו נועדו לפגוע בלוין, ולכן לוין זכאי לפיצוי של 100 אלף שקלים כפיצוי בגין לשון הרע, בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך של 56,800 שקלים.