מה המשותף לעו"ד גיא בוסי, עו"ד ציון אמיר, עו"ד דוד פורר, הלוביסט נדב פרי, המתמודדים בפריימריז של הליכוד ארז תדמור ובועז ביסמוט, היועץ האסטרטגי ישראל בכר, איש יחסי הציבור רונן צור, היועצים האסטרטגיים משה קלוגהאפט ואיילת פריש עוד רבים וטובים אחרים? התשובה: כולם אנשי מקצוע מן המעלה הראשונה, שעובדים עבור לקוחותיהם בניסיון למקסם עבורם את שורת הרווח. מי בשדה הפוליטי, מי בשדה המסחרי ומי בעולמות המשפט.
מה עוד משותף להם? באולפני החדשות של קשת ורשת הם נחשבים לפרשנים פוליטיים לכל דבר ועניין.
עו"ד גיא בוסי מייצג שורת עותרים בליכוד ובמקביל מופיע כפאנליסט קבוע ב"שישי" של אילה חסון ברשת 13; ללוביסט חברת הגז (בוויקיפדיה הוא מוגדר למרבית האירוניה כ"עיתונאי ישראלי וסמנכ"ל רגולציה וקשרי חוץ בדלק קידוחים") נדב פרי יש "פינת ארכיון" פוליטית בחדשות 13; הפולטיקאי ארז תדמור משמש מזה חודשים כפאנליסט בתוכנית "פגוש את העיתונות" של חדשות 12; על שלל לקוחותיהם - היחצנים רונן צור ואיילת פריש משמשים כפאנליסטים בתוכנית הבוקר ואצל רפי רשף (בהתאמה); איש הסקרים ישראל בכר - שבמקביל לדיווחים על הענקת שירותים לש"ס בבחירות, מספק אבחנות חותכות תחת כובעו כפרשן ב"אולפן שישי" - אף היא של חדשות 12. אגב, בפרשנות האחרונה שלו קבע בכר כי "השחקן המרכזי בבחירות הקרובות יהיה דרעי". מוזר.
כל אלו כמובן לא לבד, עו"ד דוד פורר ועו"ד ציון אמיר (מייצג את מירי רגב בתביעה) מופיעים אף הם כ"משפטנים" בתוכניות אקטואליה ומספקים אבחנות - לא תמיד רק בנושאים בהם מומחיותם אומנותם. ואליהם מצטרפים אחרים.
"המאפשרים" בתקשורת
חשוב להדגיש: אין פה טענה וחצי טענה אל ועל איש מהאנשים ברשימה. הם נבחרו רק משום שהם מופיעים בתוכניות הנצפות ביותר על המסך. אפילו לא כלפי ביסמוט, שניהל משאים ומתנים פוליטיים בחודשים האחרונים כמעט מהמקפצה, בעודו "מפרשן" במהדורת הדגל של חברת החדשות הפופולרית בישראל.
הם עושים מבחינתם את הדבר הראוי והמתבקש - מתפרנסים. זה לא רק מותר אלא אף מוערך. ביד האחת הם לעיתים מדבררים חלק מלקוחותיהם, וביד השנייה הם ממנפים את ה"נראות" (חשיפה ב"פגוש את העיתונות" תמיד יכולה להרשים לקוח פוטנציאלי). מה רע?
לאינפלציה חסרת התקדים הזאת ב"פרשנים" (שביניהם לבין עיתונות אין דבר זולת יחסי עבודה קרובים), אחראיים שניים, לא בהכרח בסדר הזה: ראשית, העומס ברצועות האקטואליה, זאת במדינה שנעה בין סבב בחירות למשנהו, ותחת סדר יום טלוויזיוני שנשען על תוכניות חדשות (זולות, יחסית) מ-15:00 ועד 21:30 (רק לאחרונה נכנעה הרשות השנייה וביטלה את קיצור המהדורות). כדי לתחזק את האופרציה הזו צריך מלאי של "ראשים מדברים", ולא תמיד יש מספיק כתבים פוליטיים שזמינים למשימה. פשוטו כמשמעו.
האחראים הנוספים הם עורכי התוכניות, או "המאפשרים" בתקשורת. אנשי המקצוע שבמקום להתעקש על ליהוק של עיתונאים בפאנל, מוותרים או נכנעים ומאפשרים זליגה איטית של אינטרסנטים פוליטיים למערך האקטואליה עד כדי מצב בו אפילו גילוי נאות בסיסי נתפס כמיותר טרחני.
ייצוגיות חשובה יותר מעיתונות
וישנה עוד אחראית, נוכחת גם אם סמויה מהעין: פוליטיקת הזהויות באולפנים. בואו ניקח את המקרה של ביסמוט כדוגמת קיצון. עורך "ישראל היום" לשעבר החל את דרכו ב"אולפן שישי" כפאנליסט בתקופה בה הפער בין האהדה הציבורית לנתניהו לבין הפאנלים (שהיו כמעט מונוליטיים בדעתם נגדו) היה רחב במיוחד (נתניהו לא התבייש ולא הסתיר מעולם את רצונו בייצוג של "אנשי ימין" באולפנים, ולפי העדויות בביהמש אף ניסה להכניס את אנשי שלומו, לפעמים דרך מתווכים ולפעמים ממש בעצמו, כך במקרה תאגיד השידור הציבורי וגלי צה"ל. גם כלי תקשורת פרטיים דוגמת וואלה! לא נפקדו מהמהלך). וכך, בזה אחר זה, התרבו בפאנלים השונים, גם של חדשות 12, תומכי נתניהו. מפלגות הימין האחרות, משום מה נשכחו מאחור. "העת היא עת נתניהו, והעם יקבל את מה שהוא רוצה", אמרו לעצמם בשכנוע עצמי עמוק מנהלי חברות החדשות, ולמעשה הכריעו: ייצוגיות חשובה יותר מעיתונות.
במילים אחרות: הרצון - המוצדק - של "ערוצי התעמולה" לשלב דמויות בעלות תפיסות ימניות נכנע לנרטיב הביביסטי וליהק את מעריצי נתניהו (המתפקדים הטריים לליכוד), כדי להשקיט את ההמון הזועם (בטוויטר) או את הרעייה הצווחת (בבלפור). ולא, בניגוד לנרטיב הזה, העולמות לא תמיד חופפים.
אמירה אנטי-עיתונאית
לפני מספר חודשים התראיין כתב המשפט של חדשות 12 גיא פלג ל"הארץ", ורמז שלא רק שאין לו בעיה עם שילובו של ביסמוט בפאנל "אולפן שישי" ("הוא ליהוק מצוין"), אלא שמדובר בהחלטה עריכתית מצוינת ("בוא לא ניתמם, בסוף אנחנו מוכרים גם שואו"). זה נכון, אבל ייתכן ויש פה גם רציונליזציה להנחתה אפשרית שמקורה היה בפשטות - חנופה לשלטון? אגב, במהלך אותה תקופה ממש ולמעשה עד היום קשה לפספס את המבטים הלא מרוצים תמידית או מגחכים של שאר חברי הפאנל כמו רינה מצליח ואמנון אברמוביץ, במה שהיה נראה כמעט כמו התרסה פאסיב-אגרסיבית להנחתה. כאמור, אולי.
צריך להבין, זו לא רק אמירה אנטי-עיתונאית במובנה הקלאסית ביותר, אלא השחתה של ממש. עצם הישיבה באולפנים מעניקה לגיטימציה, גם אם לא מודעת תמיד, ל"פרשן" - מול הצופה, הגורס שמאחורי הבחירה קיים פילטר כלשהו. ההנחה העמומה ש"מישהו שם בדק ומצא שהם כשירים לפרשן". כלומר, כשירים לתווך את המציאות באופן עד כמה שניתן הוגן ו"אובייקטיבי". לא תמיד הוא יודע שמאחורי הליהוק נמצאת במקרה הטוב פוליטיקה של "תשלום חובות" למקורות, הצנחות מלמעלה או סתם שיקול דעת תמוה. העובדה שיאיר לפיד ושלי יחימוביץ' עשו דברים דומים לפני עשור (וחטפו על כך רבות בזמן אמת), לא יכולה הפעם לשמש כהנחה.