הדור האבוד של עורכי החדשות

עיתונאי ותיק, בעבר כתב שטח מוערך, וכיום אחד הפרשנים המוכרים באולפני הטלוויזיה הגדולים, ניסח זאת בפשטות: "תכלס, אין לי עם מי להתייעץ פה". הוא לא התכוון לסוגיות אישיות הרות גורל, או לשאלה באיזו קפסולת קפה להשתמש במטבחון של המערכת - הוא התכוון שהוא מרגיש שאין מעליו כל סמכות מקצועית, בעלת משקל סגולי משמעותי, שיכולה לעזור לו לשפר את העשייה העיתונאית שלו, ושתוכל להוות כתובת לדילמה מקצועית אמיתית שבה יעמוד.

אותו עיתונאי לגמרי לא לבד, גם מגיש בכיר בערוץ אחר, מעיד כי הוא אינו יכול "לסמוך בעיניים עצומות" על מי שלוחש לו באוזניה במהלך השידור. שהוא אינו יכול לסמוך על העורך שלו. למעשה, הוא חשף כי לאחר שהוטעה פעם אחת בשידור ו"שילם על כך מחיר יקר בטוויטר", הוא החליט "שלא לסמוך אלא על עצמו".

אבל מי צריך עדים או מומחים. מספיק להעיף מבט על כלל הערוצים במשך שבוע מקרי אחד: לצופה שיעמוד במשימה, מובטחות שפע אמירות ריקות של אורחים, פוליטיקאים וגם של עיתונאים - ללא כיסוי, שלא מקבלות שום קונטרה עובדתית, או בדיקת עובדות.

לאלה מתווספות טעויות עריכתיות רוחביות ונקודתיות ומחדלים אתיים, שגוררים לא אחת ביקורת ציבורית ובוודאי שאינן תורמות למדד האמון בעיתונאים.

לכל אלה תוסיפו גם את הרשלנות, החובבנות ולעיתים חוסר הידע המשווע שמוצא את ביטויו על המסך עצמו ב"סטרייפים" וב"סופרים" - הכיתובים הגרפיים שמופיעים לאורך המסך ואמורים לתמצת את מהות האייטם, או לציין מיהו הדובר בתוכנית. נסו להיזכר כמה כאלה איתרתם בעצמכם, ומה חשבתם על אותם עורכים במהדורת החדשות שבמשך שניות ארוכות לא הבחינו בכלל בטעות.

אלו לא רק טעויות ורשלנות מקצועית ואתית, אלא גם תחושה כבדה וממושכת של היעדר שאר רוח ויצירתיות בתכנון הליינאפ, ותחושה כללית של שחיקה ואוטומטיות חשיבתית מאובנת, שאין מסוכנת ממנה לעיתונות ולמטרות שהיא באה לשרת. מתי בפעם האחרונה מהדורת חדשות באחד מארבעת הערוצים הגדולים בישראל, הביאה לשידור סיפור משמעותי שהוא פועל יוצא של עריכה? של רעיון שזורק לאוויר עורך, שמנוהל נכון כך שבסופו של דבר הוא מגיע אל המסך עם הישג עיתונאי משמעותי?

הסיבות לכל אלה רבות ומורכבות, אבל נדמה שלא עסקו באחת המרכזיות שבהן - העובדה שתעשיית החדשות הישראלית בטלוויזיה נעדרת, כבר שנים ארוכות, עורכים בעלי שיעור קומה, ואם להביט מעט קדימה ביושר - לא נראה שמנהליה מבינים את עומק הבעיה ומנסים להתמודד איתה. גם בקרב "פרחי העריכה", לא מתבלטים שמות משמעותיים, שניתן להעריך שיוכלו בתוך כמה שנים להוביל את שדרת העריכה בתחום החדשות בטלוויזיה, אם בכלל ישרדו את מטחנת החדשות.

מדובר אמנם בתהליך איטי וזוחל, אך כל הגורמים שעמם שוחחנו לקראת כתבה זו, הסכימו שאכן יש בעיה משמעותית בתחום עריכת החדשות ובגידולם של אנשי מקצוע שמערכות יוכלו להישען על ניסיונם, מקצועיותם ואפילו טעמם, כדי לספק שירות חדשות מקצועי לציבור הישראלי.

רוב הגורמים שאיתם שוחחנו, עיתונאים בגופי החדשות הגדולים במדינה, אף קשרו חלק מהתקלות העיתונאיות שהיו לאחרונה במהדורות החדשות של ערוצים 12 ו-13, ושמספרן רק הולך וגדל, ישירות להיעדר שדרת עריכה איכותית.

איך כל זה בעצם קרה? הסיבה הראשונה קשורה לטשטוש מעמדו והגדרת תפקידו של העורך. הגולשים והצופים הצעירים התרגלו לצרוך את התוכן החדשותי דרך פיד הרשתות החברתיות, שבו כידוע אין עורך, ואפילו יש בוז מסוים למלאכת העריכה הקלאסית. עבור הגולש, או הצופה הממוצע, נמחקה למעשה ההיררכיה העיתונאית ההיסטורית - לרוב לטובת תוכן פופולרי או ריווחי יותר.

בנוסף, כידוע, למרות כל המאמצים, לכאורה או לא לכאורה, של הנהלות הרשתות החברתיות - בעיקר פייסבוק וטוויטר - אין שום בדיקה, או וידוא, של אמיתות המידע שעולה בהן. נהפוך הוא, פייק ניוז יכול דווקא להעלות את כמות החשיפות בפיד, שכן הוא מייצר באופן טבעי ומהיר מחלוקת, ומאפשר לקיצוניים להשמיע את עמדתם - מה שמעודד טראפיק, מגביר הכנסה ומעלה בסופו של דבר את שורת הרווח של ענקיות המדיה.

דווקא השתוללות הפייק ניוז ברשתות ממחישה עד כמה חשובה יד מיומנת, אחראית ומאוזנת של עורך - שיידע לכוון את הכתב לאסוף ולפרסם את המידע המדויק וגם לתת לו קונטקסט רחב ומסגרת אתית.
לכל אלה צריך להוסיף את התחרות החריפה, שרק מתגברת והולכת, בין מערכות החדשות הישראליות,

בעולם שבו היציבות הכלכלית-תקשורתית הולכת ומתערערת: התחרות המשתוללת בין השחקנים הפכה עזה יותר, וכך גם האחריות שעל כתפי העורך "לספק תוצאות". נסיגה ברייטינג של הרצועה שאותה אותו עיתונאי עורך, תירשם בראש ובראשונה על ראשו - ולא רבים מוכנים לקחת את הסיכון האישי והתעסוקתי הזה, בוודאי לא בעידן שבו העובדים בתחום ה(ממילא) לא מתגמל הזה, מעדיפים לעלות על המסלול המהיר לישיבה כפרשנים באולפנים, ולא להתעסק בעבודת כפיים עיתונאית, כפוית טובה, מאחורי הקלעים.

במקום העורכים המנוסים, שלא מוכנים לקחת סיכון שייפגע בתדמיתם המקצועית, ולא מוכנים לעמוד בלחצי הרייטינג ובלחצי ההנהלה והבעלים, נאלצים מנהלי חברות החדשות למנות עורכי תוכן צעירים ובלתי מנוסים, במקומות שבהם בעבר נשאו עיניים לדמויות שנחשבו אורים ותומים מבחינה עיתונאית.

ואלה, אותם עורכים צעירים, צריכים ללחוש באוזנם, או לקבל החלטות מול עיתונאים וותיקים, מוערכים ומנוסים.

הפער הזה יוצר, לא אחת, משברים פנימיים וניהוליים בתוך מערכות התוכניות. לזה צריך להוסיף את העמידה בלחצי השידור החי ואת אחת המלאכות המרכזיות בעולם הטלוויזיה, ניהול שידור חי בקונטרול, שנחשב מורכב, מתיש ומאיים - וקיבלתם הסבר מדוע דור העיתונאים הצעיר מתרחק מעמדות העריכה, ומסרב לקבל לידו את האוזניות בקונטרול. תוסיפו לזה את העובדה העגומה שבשום מערכת עיתונאית בישראל אין מסלול הכשרה מסודר לעריכה וניהול צוות, והתוצאה תמשיך לכתוב את עצמה.

הצורך בעורכים בעלי שיעור קומה לתוכניות חדשות, אקטואליה ודוקו גבוה כל כך, עד שהשכר שאותו מציעים מנהלי חברות החדשות ובתי ההפקה לעורכים בכירים, הולך ומאמיר בשנים האחרונות, ומתקרב למשכורותיהם של בכירי הטאלנטים שמופיעים על המסך עצמו.

וכשברקע מתגבר הדימום המערכתי של רוב גופי התקשורת המסורתיים - התוצאה היא דור שלם ואבוד של עורכים.